שואלים אותי למה אני עצובה ו"יאללה, למה את לא כותבת משהו שמח?", ו"היה יותר כיף איתך פעם נלי, יאללה מה קרה לאינסטגרם שלך?". ואני באבל.
בשבוע הבא ערב תשעה באב, ואפשר לומר שאפו כי עד עכשיו אנחנו בול בלוז. בדיוק לפי הנבואה. יש מנהגי אבלות משונים בימינו. היום צריך רק לכתוב "הלב עם תושבי ..." לציין את היום, את היישוב, לצלם איזה פסוק וזהו אתם כבר בסדר.
למה שלא תעשי קצת פאן ברשת? תרימי קצת? שימי קוד קופון, יאללה תצחיקי. אפשר לחשוב תשעה באב.
אני לא כל כך מבינה איך אפשר לא להיות באבל.
זה מוזר שככל שלומדים יותר תורה, ככה פחות מבינים ומכירים אותה.
יש הרבה סיפורים ומסרים, ויש לנו, לעם היהודי, הרבה "מחלות רקע". אבל את שנאת החינם, כולם צריכים להכיר.
ממש כמו אחות של סבתא שלי, שהייתה לה סוכרת וכבר שמו לה פרוטזה במקום רגל ובכל זאת לא הצליחה להפסיק לאכול סוכר.
כמו אדם שבקושי נושם ובכל זאת שולח את ידו אל חפיסת הסיגריות לעוד שאיפה של ניקוטין ארור.
אין לי כעס על איציק זרקא, יש בי גועל אבל אין לי כעס.
הוא פשוט אמר את מה שאומרים לנו כל ערב בערוץ 14, רק עם תנועות, זה הכל. הוא רק הוסיף תנועות
כמו בקלאב מד כזה. הנדס אפ, בייבי הנדס אפ. הידיים ידי זרקא, אבל המילים הן של השף דה וילאג'.
"השואה שלכם", "מפא"י הרגו את היהודים בשואה", אלף לילה ולילה של המצאות וסיפורים, ואיש לא נותן את הדין.
אבל לאיציק זרקא פשוט קל להיטפל.
בסה"כ ה־g.o. של התנועה.
זה שעושה שמח.
בספר דברי הימים ג', זה שייכתב על מלכות נתניהו, יהיה פרק בשם "סבירות דוט.קום". שם יסבירו איך לא ראו ולא הבינו למה השינוי הזה הוביל. יסבירו למשל שרוטמן בסך הכל לא רצה לתת פרס ישראל לאיזה פרופסור שמאלני, אז לא יכלו לאפשר לעילת הסבירות למנוע את ההחלטה. ככה זה. צריך למשול. ויסבירו שמיקי זוהר אמר שהסבירות שומרת שבג"ץ לא יתערב בהחלטות ביטחוניות. וככה זה עבר וככה אין סבירות, והכל בלתי סביר.
ואנשים יקראו.
והצודקים יהיו צודקים. והפרושים יפרשו (לאמסטרדם או פורטוגל).
והאווילים ימשיכו במצעד האיוולת היהודית הידוע והמפורסם.
ויגיע הרופא ויתחנן להפסיק לעשן ולהפסיק לאכול סוכר.
ועם ישראל לא ישמע ולא יפסיק.
ולא יתאחד.
ולא ייגאל.
