בבואנו לדבר על אמנות, ספק אם המילה "איור" תהיה הראשונה שתעלה בראשנו. לידתו של תחום זה כמעט בחטא ככלי המחשה בספרי לימוד, השובל ארוך השנים של שיקולים פדגוגיים ודידקטיים, מגוון הסוגות הספרותיות וסוגי מדיה הנכללים תחתיו, וכמובן עצם זיהויו בעיקר עם עולם הילדים — כולם מקשים עליו לקבל מעמד שווה של תחום אמנותי.
אולם למעשה איור טוב מתאפיין בכל התכונות שאנו מזהים באמנות: תקשורת בשפה סימבולית, שימוש באמצעים פיגורטיביים ומטפוריים ובניית סדר אסתטי הקורא לפרשנות ולתגובות רגשיות ומחשבתיות ולמפגש עם העצמי והעולם. יתרה מזאת — איור הוא לרוב זירת המפגש הראשונה שלנו עם כל אלה כבר בילדות, בהיותו אמנות הנמצאת במרחב המיידי ומהווה יצירה שאין מחסום חֶבל, פיזי ומטפורי, בינה לבין הצופה.
החבל המפריד נעדר במידה רבה גם ביחסים שבין האיור לתחומי אמנות אחרים, ולכן אין פלא שיוצרים שונים שלחו ידם באיור, ומצאו בו זירה בעלת ערך לעבודה ולחקירה אמנותית. התערוכה 'אבן, בד ומספריים' (אוצרים: שוע בן ארי, יובל סער) המהווה חלק מאשכול תערוכות האיור 'ספרו לי עוד' שנפתח בימים אלו במוזיאון הרצליה, מציגה את עבודותיהם של שלושה יוצרים כאלה, ממנסחי האיור הישראלי: רות צרפתי, שמואל כץ ואראלה. בתערוכה יוצגו עבודות של השלושה ממגוון תחומי האמנות שבהם יצרו, תוך בחינת הקשרים והתקשורת בין התחומים הללו. תערוכות נוספות באשכול יעסקו גם הן בשאלת היחסים הבין־תחומיים הללו ובדיפוזיה המולידה עושר שמחלחל בין האיור לתחומי אמנות נוספים.
3 צפייה בגלריה
סקיצות האיורים של שמואל כץ ל'דירה להשכיר', מתנת משפחות האמנים למוזיאון ישראל, ירושלים
(צילומים: עופרית רוזנברג)
איוריה של רות צרפתי, שעסקה גם בציור, בפיסול ובטקסטיל, הם דוגמה נפלאה לחלחול הזה. הקומפוזיציות המרתקות של צרפתי, משטחי הצבע הגדולים ומיקומי הדמויות ביחס אליהם מעודדים את הקורא להשתהות, לשים לב לאווירה הכללית וגם לפרטים הקטנים. אלו איורים שמציעים חוויית התבוננות. חוויה של אמנות. באחת הסקיצות שיצרה לספר 'דודי שמחה' מאת ע. הלל, מאויר הילד הגיבור בקו ריאליסטי ו"מוצק" יותר לעומת דמותו הסופית המוכרת לנו מהספר. בהשוואה בין הגרסאות אפשר לראות כיצד הפשיטה צרפתי את הדמות למאפייניה הבסיסיים ביותר, קו מתאר עגול ובלורית מתנפנפת, ושיחקה עם כל שאר האלמנטים המרכיבים אותה: כתמי צבע בגוונים ובצורות משתנים, שלל טקסטורות ומופעים מלאים וחלקיים של הדמות. בכך הצליחה צרפתי לא רק לבטא את הלכי הרוח המשתנים של הילד במערכת היחסים עם הדוד, אלא גם ליצור אמנות העוסקת באופן מרתק בזהות האובייקט, ומזמינה הרהור של הקורא/מתבונן באלמנטים המרכיבים את זהותו שלו.
גם איוריו של שמואל כץ מפגישים את הקורא עם העוררות האסתטית והנפשית־מחשבתית שמאפשרת יצירה מעניינת. הם משופעים בצורות הנוטלות השראה מתחומי האדריכלות והפיסול בברזל שבהם עסק, מפתיעים ומלהיבים באופן שבו קבוצות קטנות של קווי עיפרון החוזרות על עצמן מצליחות לייצר תנועתיות חיה וסוערת וביחסים המרתקים בין כתמי־צבע לקו.
3 צפייה בגלריה
רות צרפתי ל'קול דודי שמחה', 'הדוד שמחה שר' ו'קילפתי תפוז', מתנת משפחות האמנים למוזיאון ישראל, ירושלים
(צילומים: עופרית רוזנברג)
עבודת האיור המוכרת ביותר שלו ל'דירה להשכיר' מאת לאה גולדברג, היא יצירת אמנות בהיותה ביטוי שלם לעולמו הפנימי של כץ, הן מבחינה אסתטית והן כשיקוף של תפיסת עולם, מחשבה וכמיהה. כץ מגיב לניסוח של גולדברג "בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן חמש קומות" — בין כרמים ושדות לא נמצאים לרוב מגדלי קומות, ולכן מוכרחה להיות למבנה איכות חלומית מסוימת, וכץ אכן מצייר אותו עטור צריח, כרכובים ודגלונים, כמו נלקח ממקום ומזמן אחרים. אבל האופן שבו הוא מצייר את פנים המבנה מאותת התקוממות נגד החלומיות הזו שעשויה לרמז על חולמנות בשאיפה לחיי שלום. כץ מצייר מסדרון ודלת המזכירים בניין משותף, מרצפות פשוטות, ואי־שלמויות יומיומיות ופרוזאיות, כמו חלון שפורק מציריו וחוט חשמל רופף. בכך הוא מֵשווה לבניין קונקרטיות במובנה הבּטוֹני־אדריכלי המרמזת שמציאות של חיי שלום היא ממשית ואפשרית ליצירה ולבנייה.
עצם הבחירה בהכנסת האיור למרחב המוזיאוני והפרדתו ממרחביו המקוריים מעלה שאלות מרתקות. אוצר התערוכות, יובל סער, מנמק זאת ברצון ליצור הבחנה בין התחום הפונקציונלי של האיור לבין קיומו כמדיום אמנותי, נימוק שמעורר התקוממות מסוימת כשמביאים בחשבון את אותו מחסום חבל פיזי ומטפורי. עם זאת, יש בנוכחות במוזיאון, על המעמד המשתמע ממנה, פתח למחשבה מחודשת על האיור והמרחבים שאליהם הוא יכול להוסיף ולהתפתח, מרחבים שיעשירו בוודאי את אותו מפגש ראשוני רב־השפעה עם כל מה שמעניין, מעורר ונשגב במגע בין חומר לרוח.
סקיצות האיורים של שמואל כץ ל'דירה להשכיר' ורות צרפתי ל'קול דודי שמחה' ו'קילפתי תפוז', נמצאים בספריית האיור של אגף הנוער במוזיאון ישראל, ירושלים | צילומי האיורים: עופרית רוזנברג.
