בחג התסמופוריה, המוקדש לשתי האלות, האם והבת, דמטר ופרספונה, מתכוננות נשי אתונה לכנס אסיפה שבה הן יחליטו כיצד לחסל את המשורר אוריפידס. הן עוינות אותו על כך שבטרגדיות שלו הוא מרבה לתאר בחומרה ובהקצנה את חולשותיהן ואת פשעיהן של נשים כמדיאה, פיידרה ואחרות. אוריפידס, באין לו מתנדב מתאים, שולח את קרובו הזקן, המחופש לאישה (ושערו נחרך ונמרט מפניו ומאיבר מינו), כדי שילמד עליו זכות לפני הנשים, ויבטל את רוע הגזירה. החג כרוך בטקסים ובפולחנים לזכר חטיפת פרספונה על ידי אל השאול, חיפושי האם, דמטר, והצלחתה החלקית להעלות את בתה מעולם המתים למחצית השנה בחודש האביב. תוכני פולחנים אלה, הקשורים למוות ולפיריון, נשמרים בסוד, ונוכחותם של גברים אסורה באיסור חמור בשלושת ימי החג. קרובו של אוריפידס מתערב בדיון ומשמיע נאום הגנה כושל. הוא טוען שאוריפידס מתאר רק חלקיק זעיר מהאמת המרה והגסה על מגרעות הנשים. במקום לרכך, דבריו מרתיחים את הנשים ומעוררים את חשדן. מפשיטים אותו, זהותו כגבר מתגלה, והוא נידון למוות. כפרודיה על "מחזות ההצלה" של אוריפידס, ובזיקה למיתוס דמטר ופרספונה, נחלץ אוריפידס להציל את קרובו. הוא מנסה לחלצו בתחפושות שונות, ולבסוף מצליח בכך בעורמה ותוך השגת פשרה עם הנשים. הקומדיה הוצגה לפני קהל אזרחי העיר בחג הלנאיה, בשנת 411 לפנה"ס.
קרוב:
אֵין פֶּלֶא שֶׁאַתֶּן, נָשִׁים, כֹּה זוֹעֲמוֹת
עַל אוּרִיפִּידֶס כַּאֲשֶׁר הוּא מְלַכְלֵךְ
עֲלֵיכֶן כָּךְ, וְשֶׁאַתֶּן מְלֵאוֹת חֵמָה.
שֶׁאַל אֶשְׂמַח בִּילָדַי, אִם אֵין גַּם בִּי
שִׂנְאָה לָאִישׁ, אֵינֶנִּי מְשֻׁגַּעַת, לֹא! 470
עִם זֹאת טוֹב שֶׁכֻּלָּנוּ עוֹד נָדוּן בְּכָךְ.
אֲנַחְנוּ כָּאן לְבַד, וְלֹא יֻדְלַף דָּבָר.
מַדּוּעַ אָנוּ כֹּה מַאֲשִׁימוֹת אוֹתוֹ
וְנִפְגָּעוֹת אִם מִפְּשָׁעֵינוּ הוּא חוֹשֵׂף
שְׁנַיִם, שְׁלוֹשָׁה, כְּשֶׁיְּדוּעִים לוֹ אֲלָפִים? 475
רֵאשִׁית אֲנִי — לֹא אֲדַבֵּר עַל אֲחֵרוֹת —
יֵשׁ לִי מַצְפּוּן מְלֵא חֲטָאִים, וְזֶה אוּלַי
הֲכִי חָמוּר: בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לְנִשּׂוּאַי
כְּשֶׁבַּעֲלִי נָם לְצִדִּי, בָּא מְאַהֵב,
בִּהְיוֹתִי בַּת שֶׁבַע אֶת בְּתוּלַי בִּתֵּק; 480
דָּלוּק עָלַי בָּא, וּבַדֶּלֶת הוּא שָׂרַט.
מִיָּד אוֹתוֹ זִהִיתִי, קַמְתִּי בַּחֲשַׁאי,
וּבַעֲלִי שׁוֹאֵל: "לְאָן אַתְּ קָמָה?" "לְאָן?
יֵשׁ לִי כְּאֵב, מֵחוּשׁ מֵעַיִם, בַּעֲלִי,
אֲנִי יוֹרֶדֶת לְחַרְבֵּן." "וּבְכֵן, לְכִי." 485
וּכְשֶׁהֵחֵל לִכְתֹּשׁ עַרְעָר, שֻׁמָּר, מַרְוָה,
שָׁפַכְתִּי מַיִם לַצִּירִים, יָצָאתִי חִישׁ
אֶל הַמְּאַהֵב, גָּחַנְתִּי וְנִדְפַּקְתִּי שָׁם,
לְיַד מִזְבַּח הָאֵל, צְמוּדָה לְעֵץ דַּפְנָה.
זֹאת אוּרִיפִּידֶס לֹא סִפֵּר, אַתֶּן רוֹאוֹת? 490
וְלֹא אֵיךְ אָנוּ מִזְדַּיְּנוֹת עִם עֲבָדִים
וְנַהָגֵי פְּרָדוֹת, כְּשֶׁאֵין לָנוּ אַחֵר.
לֹא אֵיךְ אַחֲרֵי מִשְׁגָּל לֵילִי עִם מִישֶׁהוּ
בַּבֹּקֶר אָנוּ לוֹעֲסוֹת שִׁנֵּי שׁוּמִים,
כְּדֵי שֶׁהַבַּעַל, בְּשׁוּבוֹ מִן הַמִּשְׁמָר, 495
יָרִיחַ, לֹא יַחְשֹׁד בִּכְלוּם. אַתֶּן רוֹאוֹת,
הוּא לֹא סִפֵּר. וְאִם אֶת פֶיְדְרָה הוּא מַשְׁמִיץ,
אִכְפַּת לָנוּ? הֵן הוּא שָׁתַק עַל הָאִשָּׁה
שֶׁהֶרְאֲתָה לַבַּעַל מְעִיל לְמוּל הָאוֹר
שֶׁיִּתְרַשֵּׁם, וְכָךְ שִׁלְּחָה אֶת הַמְּאַהֵב 500
מִתּוֹךְ הַבַּיִת עֲטוּף רֹאשׁ. זֹאת לֹא סִפֵּר.
וְיֵשׁ אַחַת שֶׁעַל צִירֵי לֵדָה בָּכְתָה
כַּעֲשָׂרָה יָמִים, עַד שֶׁרָכְשָׁה תִּינוֹק,
בְּעוֹד הַבַּעַל רָץ לִקְנוֹת סַם מְזָרֵז.
אֶת הַתִּינוֹק זְקֵנָה הֵבִיאָה בְּתוֹךְ כַּד, 505
אֶת פִּיו אָטְמָה בְּחַלַּת דְּבַשׁ לְבַל יִבְכֶּה.
וְאָז רָמְזָה, וְהָאִשָּׁה צוֹעֶקֶת: "צֵא,
צֵא בַּעֲלִי, נִרְאֶה שֶׁהַלֵּדָה קְרוֹבָה!"
כִּי הַתִּינוֹק בָּעַט בְּבֶטֶן אוֹתוֹ כַּד.
עַלִּיז הוּא רָץ הַחוּצָה, וְזוֹ שִׁחְרְרָה 510
אֶת פִּיו שֶׁל הַתִּינוֹק, וְהוּא פָּלַט צְרִיחָה.
אוֹתָהּ זְקֵנָה נוֹכֶלֶת שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתוֹ
רָצָה לַבַּעַל בְּחִיּוּךְ, אוֹמֶרֶת לוֹ:
"אַרְיֵה, אַרְיֵה נוֹלַד לְךָ, מִין הֶעְתֵּק
מֻשְׁלָם שֶׁלְּךָ, וְגַם הַזֶּרֶג הַקָּטָן 515
הוּא כְּשֶׁלְּךָ מַמָּשׁ, עָגֹל כְּמוֹ בַּלּוּט!"
שׁוּם רַע אֲנַחְנוּ לֹא עוֹשׂוֹת? חֵי אַרְטֵמִיס,
עוֹשׂוֹת! וְעוֹד רוֹגְזוֹת עַל אוּרִיפִּידֶס, זֶה
שֶׁלְּעֻמַּת פְּשָׁעֵינוּ לֹא חָטָא כִּמְעַט.
