חוף עכו צפוני
המצולמת: לודה קובפק (54) מרוסיה, גרושה עם בת, מתגוררת כעת בבאלי כאומנת למשפחה רוסית.
"אני בכלל לא אמורה להיות כאן. בחיים לא קרה לי כזה דבר, אני אדם מאורגן. הבוקר ירדתי ללובי של המלון והמנהל שאל אותי מה מספר הטיסה שלי, כדי לעזור לי עם הצ'ק אין. בדקתי את כרטיס הטיסה וגיליתי שהטיסה הייתה אתמול! הייתי בשוק, הייתי בטוחה שהטיסה היום. הבוס שלי כל כך כועס עליי; הוא הפסיד הרבה כסף על הטיסה. אני ממתינה שהוא יזמין לי טיסה חדשה, ובינתיים ירדתי לחוף, לשתות בירה ולנסות להירגע.
"באתי לישראל לבקר את בתי, שגרה בעכו עם בעלה והבן שלהם. בשנה שעברה הם נסעו לחופשה בבולגריה, ב־22 לפברואר. שים לב לתאריך, יומיים לפני שפרצה המלחמה עם אוקראינה. בתי עיתונאית, והיא הלכה להפגין בשוק המקומי עם שלט 'עצור את המלחמה!' והתמונה שלה הופיעה בכל העיתונות. היא ידעה מראש שלא תוכל לחזור לרוסיה אחרי הצעד הזה. בעלה יהודי, הם ביקשו לעלות לישראל, והגיעו לכאן מבולגריה. God Bless Israel! הם שמחים כאן, שניהם עובדים והתינוק בגן, אבל יש קשיים עם המחירים פה ועם מערכת הבנקים - קשה להוציא כסף מרוסיה.
"גדלתי בכפר במולדובה כשהיא עוד הייתה חלק מברית־המועצות. ההורים שלי עברו לשם מרוסיה, הם תיכננו לגור שם חמש שנים ונשארו לכל החיים. אמא הייתה ספרנית ואבא מהנדס. זאת הייתה הדרך הכי טובה לגדול, בבועה כפרית מוקפת בכרמים, ספרים, גיבורים ואידיאלים. בגיל 18 נסעתי לבקר חברה באוקראינה. זה היה כמה שנים לפני התפרקות ברית־המועצות ולפני שהיו גבולות. שם פגשתי את בעלי הראשון. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים והייתה אהבה ממבט ראשון. הייתי ילדת כפר בביקור הראשון בעיר גדולה. הוא היה הגבר הראשון שלי, הנשיקה הראשונה שלי. הבת שלנו נולדה כשהייתי בת 22, כל כך צעירה. בעלי נפטר בפתאומיות כשהתינוקת שלנו הייתה בת ארבעה חודשים. הייתי כל כך תמימה ולא ראיתי את הסימנים שהוא נרקומן. זאת הייתה טרגדיה. חזרתי מאוקראינה להורים, שמאוד עזרו לי לגדל את בתי. ההורים כבר לא בחיים וירשתי את הבית מהם.
"בגיל 38 עזבתי את מולדובה, כי התחילו להתנכל לדוברי רוסית, ועברתי למוסקבה. השארתי את בתי אצל חברה בקישינב, בירת מולדובה, כדי שתסיים בית ספר יסודי. אחרי שנה היא הצטרפה אליי במוסקבה וסיימה שם תיכון ואוניברסיטה. במוסקבה התחתנתי פעם שנייה, ועברנו לגור באזור וורונז', 500 קילומטר דרומה ממוסקבה. שוב התגרשתי. רוב הזמן עבדתי כמורה פרטית לאנגלית.
"לפני חמש שנים פגשתי בוורונז' איש עסקים עשיר, ששכר אותי כאומנת לשלושת הילדים שלו. אני מלמדת אותם הכל חוץ ממתמטיקה. גרתי איתם בוורונז', בדירה ענקית עם שבעה חדרי שינה. אני גם המחנכת של הילדים, המזכירה, המתרגמת, וגם חלק מהמשפחה. כשפרצה המלחמה הבנתי שאני לא מסוגלת להישאר ברוסיה. אתה לא יכול לדמיין את תגובת האנשים שגרו סביבי, קריאות של 'יחי פוטין! תחי המלחמה!'. זה מבייש אותי. החלטתי לנסוע לביתי במולדובה, אבל הבוס ניסה לשכנע אותי להישאר ואמר שיהיה בסדר. הוא האמין לשקרים של פוטין. בסוף הוא החליט להעתיק את המשפחה שלו לבאלי, וביקש שאעבוד איתם שם. עברתי לגור שם עם אשתו והבת האמצעית, שהיא בת 15. אנחנו גרות באחת מהווילות שהוא משכיר שם. הבוס על הקו בין וורונז' לבאלי, הבן הגדול, בן ה־17, נשאר בוורונז' והתחיל ללמוד באוניברסיטה, ועכשיו גם הבן הקטן, בן התשע, מצטרף אלינו בבאלי, אחרי שסידרו לו מקום בבית הספר הבריטי. אני כבר שנה בבאלי ומרגישה מאוד בבית. יש לי הרבה חברים מקומיים, שאני מרגישה איתם יותר בנוח מאשר עם הרוסים הרבים שעברו לגור שם. כל עוד המלחמה ממשיכה ופוטין בשלטון - לא אחזור לרוסיה".
