ב־11:15 עוד היה יחסית רגוע במרכז לרפואה דחופה במרכז הרפואי קפלן, אבל לא עובר הרבה זמן עד שכיסאות ההמתנה בחוץ מלאים עד אפס מקום, וחולים שפונו לבית החולים באמבולנסים של מד"א ממתינים בכניסה למיון. גם כאן, כמו בחדרי מיון אחרים, ימי ראשון הם עמוסים במיוחד: אנשים סוחבים כאבים או פציעות במהלך סוף השבוע ומקווים לשיפור. כשזה לא קורה, הם מגיעים למיון.
על פניו נראה שהכל מתפקד, אבל התמונה מתעתעת. תחום הרפואה הדחופה מתמודד כבר שנים עם מצוקה קשה. העבודה בו קשה וסיזיפית, וכוללת התמודדות עם מטופלים מתוסכלים שלעתים עלולים להפוך לאלימים. האופציות ברפואה הפרטית מצומצמות עד לא קיימות. על פי נתוני משרד הבריאות, בסוף 2022 היו בישראל רק 317 רופאים לרפואה דחופה, כלומר רופא אחד לכ־30 אלף ישראלים. ב־2022 נקלטו 42 רופאים לרפואה דחופה, אבל בשנתיים שקדמו לה נקלטו פחות מ־30 בשנה. ואלו רק הנתונים הרשמיים: בפועל ייתכן כי חלק מהרופאים המשיכו לתת־התמחויות בתחומים אחרים ובפועל אינם עובדים בחדרי המיון, כך שהמספר האמיתי נמוך עוד יותר.
המשמרת מתחילה עם קביעת מוות של תושבת האזור בשנות ה־40 לחייה. ד"ר מאג'ד גועבה, בן 32 מירושלים, הוא רופא בכיר במיון. "יש לי עוד חבר שהלך להתמחות ברפואה דחופה, אבל מעט מאוד בוחרים בדרך הזו", הוא מספר. "לעבוד במחלקה תמיד יותר קל מאשר לעבוד בחדר מיון. שואלים אותי לפעמים למה הלכתי לתחום שיש בו פחות כסף והעבודה בו מאוד קשה. התשובה שלי היא שזה האופי שלי, ואני מרגיש שזה המקום המתאים לי. רפואה דחופה בעיניי היא הרפואה האמיתית".
קצת אחרי 12:00, והמיון הומה עשרות מטופלים. כל המיטות תפוסות. בבוקר יש פה 11 אחים ואחיות לכל היותר, אלא שדי במקרה מורכב שמצריך טיפול בחדר ההלם, ושניים עד ארבעה מהם יורדים ממצבת כוח האדם. גועבה מתרוצץ בין המיטות של המטופלים שהגיעו לא מזמן. על אחת המיטות שוכבת ציפי סיני (76), שהגיעה עם כאבים בחזה. "כבר מאתמול ראיתי שאמא שלי מתעייפת ללכת מהשירותים לחדר", מספרת בתה מירי לגועבה. "אני לוקחת אקמול, אבל זה עוזר כמו כוסות רוח למת", מוסיפה ציפי.
אחרי שבדיקת לחץ הדם שלה יצאה תקינה, ציפי ובתה מחכות לדעת אם היא נשארת לאשפוז או חוזרת הביתה. "מהרגע שנכנסים לכאן זה כמה שעות טובות עד שיוצאים", אומרת מירי. "היחס מדהים, אבל בפעם האחרונה הגענו לכאן בשש בערב ורק בשתיים בלילה היא עלתה למחלקה. זה מאוד קשה. הצוות מתמודד פה עם עומס מאוד גדול. זה מטורף". העומס המטורף, מסביר גועבה, הוא למעשה משמרת רגילה. "יש לנו כרגע 46 מטופלים במיון הפנימי ובסך הכל 80 מטופלים. בשעה עלינו ב־20 עד 30 מטופלים".
מלחמת התשה
במקביל לכוח האדם שהולך ומצטמצם, כמות הפניות רק הולכת ועולה, בין היתר בשל המענה החלקי שמקבלים אזרחים רבים בקופות החולים. כפי שפורסם רק לאחרונה ב"ידיעות אחרונות", זמן ההמתנה הממוצע לרפואה היועצת בקופות עלה בעשרות אחוזים בשנתיים האחרונות, מה שגורם לרבים להגיע למיון כדי לקבל מענה מיידי, ולחדרי המיון לעמוד על סף קריסה. "יש עלייה במספר הביקורים", מאשר ד"ר איתן לבון, סגל מנהל בית החולים. "אנחנו לא יודעים להסביר בדיוק למה זה קורה. אין כרגע תחלואה מיוחדת וגם לא קרה שינוי ברפואת הקהילה שדוחף את האנשים אלינו. אנחנו מגיעים ל־300-250 פניות ביום, והמיון שלנו קטן יחסית. מערכת הבריאות נמצאת במלחמת התשה. היא לא מתוקצבת מספיק ולא מותאמת לקצב גידול האוכלוסייה, להתפתחות הטכנולוגיה ולעלויות הטיפול וההכשרה של הצוות הרפואי".
חן ליסק, מנהלת המשמרת, עובדת במיון כבר 13 שנה. "הלוואי שהיינו יותר גדולים", היא אומרת. "אני מאמינה שהטיפול היה יותר טוב. חסרות מיטות, מד"א ממתינים, אנשים מחכים בחוץ. יש פה מישהי בת 90 שחיכתה יותר משלוש שעות כדי להיכנס לבדיקת רופא, וזה עוד יחסית מהר. אם חס וחלילה סבתא שלי הייתה פה, לא הייתי רוצה שהיא תחכה כל כך הרבה. כשהתחלתי לעבוד פה לא היו חולים שמחכים לאשפוז. היום מגיעים לכמות מסוימת ואנחנו נסגרים, ומטופלים יכולים לחכות גם 12 שעות".
בינתיים, בין בדיקה אחת לאחרת, גועבה מתמודד עם מטופלת שמתעקשת לעבור בדיקת סי.טי. למרות שהחליט לא להפנות אותה אליה. זה נגמר בחילופי דברים שאת חלקם אפשר לפרש כאיום על הרופא, ולא מדובר באירוע נדיר: אנשים מגיעים למיון כדי לנסות לקצר את זמני ההמתנה הארוכים לבדיקות כמו סי.טי. ואם־אר־איי, והצוות נתקל באיומים ובמקרי אלימות על בסיס קבוע.
רונית אילסר, מנהלת חדר המיון, מרגישה היטב את העלייה בכמות הפניות, ואת המחסור בכוח אדם. "עלינו ל־77 אלף מטופלים בשנת 2022, ולפי הנתונים ברור לי שבשנה הבאה נעבור את ה־80 אלף מטופלים בשנה", היא אומרת. "ב'פיקים' בימי ראשון וחמישי אנחנו מגיעים ל־330 מטופלים ביום. אני לא יודעת להסביר את העלייה, אבל רואים את זה גם בחדרי מיון אחרים. אנשים עברו משהו בקורונה ואולי זה מתבטא עכשיו".
קפה וחצי כריך
אילסר עובדת כאחות במיון כבר שלושה עשורים, והיא מאלה שבאמת ראו הכל. "אני רואה היום יותר פניות בכל מה שקשור לבריאות הנפש ולמקרים סוציאליים מורכבים", היא מספרת. "מטופלים שאין להם איפה לגור, קשישים עריריים, חבר'ה צעירים עם בעיות קשות של סמים והתמכרויות. רואים את זה היום הרבה יותר מאשר בעבר. יש גם חולים שחוזרים אלינו כל יום, חלקם אלימים. אני שומעת את אותם דברים מאחיות בחדרי מיון אחרים. העומסים, האלימות, השחיקה והעזיבות של הצוות. חברה שלי שמנהלת חדר מיון אחר התמודדה עם עשרים עזיבות בשנה. אחות עוזבת את העבודה שלה כי היא לא מבינה למה היא צריכה לטפל ב־30 חולים במקביל בזמן שצועקים עליה ומקללים אותה. היא יכולה לעבוד במקום רגוע יותר ולהרוויח אותו דבר".
אנחנו חוזרים לציפי סיני. השעה כבר שלוש וחצי, והיא עדיין מחכה. למרות זאת היא אופטימית והחיוך לא יורד מפניה. בתה, לעומת זאת, לא מסתירה את התסכול. "הגענו ב־11 ורבע ועד עכשיו היא קיבלה רק אנטיביוטיקה. היא צריכה לקבל מנות דם ולעלות למחלקה. אמרו לנו כבר שהיא תאושפז. אנחנו מחכות לדעת מה קורה איתנו".
גועבה מתארגן לקראת סוף המשמרת. "אני חוזר הביתה הרוס", הוא מספר. "הנסיעה לירושלים לא קלה. אני מגיע הביתה בסביבות חמש וחצי־שש, אוכל משהו ושוכב במיטה עד הבוקר. ככה כל יום חוץ מבסוף השבוע, אז יוצא לנו קצת לטייל.
"מהרגע שהגעתי לפה בשבע וחצי בבוקר שתיתי קפה פעם אחת ואכלתי חצי כריך. לא תמיד יוצא לנו לשבת לאכול כמו בני אדם. הצוות פה מצומצם ולא תמיד יש זמן לדאוג לעצמך. לכולנו יש רגעי שבירה מדי פעם. תנאי העבודה שלי היום יותר טובים, אבל כשהייתי מתמחה זה תמיד עבר לי בראש. לפני חודש היה פה מתמחה שאמר לי באמצע המשמרת שבא לו לזרוק את המדים וללכת הביתה. להיות קשוב כל הזמן, לטפל באנשים ולדאוג גם לבריאות שלהם וגם לרגשות שלהם זו משימה לא קלה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה כי הוא "פועל להגדלת מספר הרופאים בכל התחומים, הן לטווח הארוך בהגדלת מספר כסאות הלימוד והגדלת שדות קליניים להתמחות, והן לטווח הקצר באמצעות מימון מתמחים בקהילה בקופות החולים. המשרד קידם תוכנית לאומית רחבה ומקיפה לשיפור איכות הטיפול וחווית המטופל במלר"דים. התוכנית כללה טיפול בחלופות הפניה למלר"ד, שיפור תהליכי תפעול, פתרונות טכנולוגיים, קביעת סטנדרטים, הוספת כוח אדם והטמעת תפקידים חדשים (כגון: עוזרי רופא ומנהלני תפעול), שיפור תשתיות פיזיות ועוד. אל מול הנתונים המצביעים על המשך הגידול בעומס, ובכדי להמשיך ולהיערך לאתגרי העתיד ובכללם הגידול באוכלוסייה, הזדקנותה והעלייה במחלות הכרוניות, בשנת 2023 יקדם משרד הבריאות תוכנית לאומית לשינוי אופן העבודה במלר"ד, וכן אמצעים שיאפשרו לקבל יותר שירותי רפואה בקהילה".
