כשוויליאם שייקספיר רצה להסביר את הלך הרוח של המחזה 'ריצ'רד השלישי' הוא שם בפי הגיבור את הביטוי "חורף המריבה". אבל אם המחזאי הבריטי היה מצליח לשרוד יותר משעתיים בישראל של יולי־אוגוסט, הוא כבר היה מדבר על "קיץ השנאה": הרגע שבו גם המרחב הפיזי נכבש על ידי גנרטור הרעל המשוכלל בהיסטוריה - טוויטר - והאלימות מרחפת באוויר כמו מל"ט התקפי נרגש לקראת אובדן בתוליו.
אבל בינתיים, ביקום המקביל של הפריים־טיים בערוצים המסחריים, ההצגה חייבת להימשך: רוקדים עם כוכבים, מתחתנים עם הפכים מוחלטים וגם מתעללים בבעלי חיים, אם כי ניתן לטעון ש'האח הגדול' לפחות חוסכת מהאסירים והאסירות את החיכוך היומיומי עם הג'ורה של ח"כ טלי גוטליב. זאת הרי המהות של הטלוויזיה למטרות רווח בחודשים שבהם הדיקטטור הכי חזק במזרח התיכון הוא בכלל המזגן: לשים את המוח בארגז של קרח, ומדי פעם לבדוק שהוא עובד עם איזה פרק של 'השוטרים'.
רק שבישראל, בניגוד למדינות אחרות, יש בעיה: כדי להגיע לרגע שבו הרגליים מונחות על השולחן והתודעה נמעכת עד למצב פירה, צריך לשרוד שעות על גבי שעות של אש וגופרית. זה לא משנה כמה כתבות על קלאבים בבולגריה ישבצו בסוף המהדורה: היומיום הישראלי, שאף פעם לא ניסה וממילא גם לא יצליח להיות רגוע במיוחד, נמצא כרגע במתכונת כאוס, מה שלא באמת מאפשר לבצע את המעבר בין מציאות היפראקטיבית לאסקפיזם טהור, בין רצף של חדשות ואקטואליה הארדקור לטלוויזיה איטלקית פר אקסלנס. זה מגוחך כמו לצעוק במשך שעות שהקרחון בדרך ואז להפנות את תשומת ליבכם לביצוע המ־ה־מ־ם - כמו שלוסי איוב ודאי הייתה אומרת - של תזמורת הטיטאניק.
לכן, מהצד השני, אין מה להיות מופתעים מהנתונים של ערוץ 14: מלכתחילה אין שם כוונה ו/או אמצעים ליצור לוח שידורים מגוון - בכל זאת, זה לא קל וזול כמו לשריין אידיוטים שימושיים בסגנון אלדד יניב - ועכשיו זה פשוט משתלב מצוין עם התחושה שהכל תלוי על בלימה. בערוץ 14 לא צריכים להרגיע אחרי המהדורה עם קרינג' בנוסח 'חתונה ממבט ראשון' אלא לסחוט עוד יותר את דוושת הגז, לתת לינון מגל והחבר'ה לדפוק על החזה לקול תשואות הקהל. בקיץ שכולו שנאה, 'הפטריוטים' היא השמש.
