"יש לי מילה אחת לבן זונה מהאולפנים שאמר 'אנחנו נגרור את השביתה הזו עד שתסריטאים ששובתים יתחילו לאבד את הבתים שלהם'", כך פתח השחקן העצבני רון פרלמן מונולוג בסרטון טוויטר שהפך לוויראלי, והסתכם בהרבה יותר ממילה. "יש הרבה דרכים לאבד את הבית: יש מחסור בכסף, יש קארמה, ויש פשוט אפשרות שנבין מי אתה, בן זונה, ואיפה אתה גר. אתה מאחל לאנשים שיאבדו בית? שהמשפחות שלהם ירעבו, בזמן שאתה מרוויח 27 מיליון דולר בשנה ולא יוצר כלום? תיזהר, בן זונה. פיס אאוט".
פרלמן, שגילם בעבר את גיבור־העל האדום והבריון "הלבוי" ויש לו ממילא את הפרצוף הכי מפחיד בהוליווד, מיהר להוריד את הווידיאו המאיים מהטוויטר לאחר שמישהו כנראה רמז לו שהוא עמוק בתחום הפלילי, אבל בעיתוני התעשייה היה ברור למי הוא התייחס - ומי הוא מעריך, כמו רבים אחרים, שהוא "המקור האנונימי" שצוטט לפני שבוע ב"דדליין" באמירה המגעילה, שהבהירה שאין לאולפנים כוונה לתת לתסריטאים ולשחקנים אף הישג בשביתה הזו, גם במחיר של הרעבת החלשים בתעשייה: לא מפיק זוטר ויהיר, אלא בוב אייגר, מנכ"ל דיסני, עליו דווח שהוא מרוויח את אותם 27 מיליון דולר בשנה. כי אם כבר לכוון אקדח, החליט כנראה פרלמן, תכוון לראש הפירמידה.
אייגר הוא כיום האיש החזק בהוליווד - יותר מספילברג; גם יותר מדיסני בשעתו. דמות מרתקת על גבול האגדית באמריקה, עליו כבר נכתבו ספרים וגם היו ספקולציות שירוץ לנשיאות כמועמד הדמוקרטי בהוליווד. עד לפני שנתיים, אייגר נחשב לכל מה שטוב ונכון בהוליווד - לפחות מבחינה קפטיליסטית: ב־15 שנות הכהונה הראשונות שלו בדיסני, הוא היה היזם שדחף את דיסני לבלוע את "פיקסאר", "מארוול", את מותג "מלחמת הכוכבים" ואת אולפני "פוקס המאה ה־20" בשלמותם, והפך את דיסני מאולפן בינוני שמתמחה בסרטי ילדים - לאימפריה שגורפת בין שליש לחצי מהכנסות כל הסרטים בעולם.
הכהונה השנייה שלו, שהחלה בשנה שעברה אחרי טלטלות באולפן וסיוט הקורונה שהשבית את הפארקים, כבר הרבה פחות זוהרת: "דיסני+" לא מתרוממת, לא מעט משוברי הקופות המיועדים נכשלים (האחרון הוא "אינדיאנה ג'ונס", עליו אייגר התגאה שהוא "ראה אותו חמש פעמים לפני ששיחרר אותו לקהל"), הקהל השמרני מסתייג מכל השינויים הליברליים בסרטים שאייגר מנווט - ועכשיו הוא בעימות ראש בראש עם מי שהיו אמורים להיות החיילים שלו: היוצרים והשחקנים.
חבר של אייגר לחיוכים הזוהרים ולחולצות המעומלנות הוא מנכ"ל תאגיד הבידור השני הכי גדול בהוליווד - דייויד זאסלאב, מנכ"ל וורנר (שכולל בתוכו גם את HBO, ואת ערוץ "דיסקברי", ממנו הגיע זאסלאב, לא מעולם הסרטים). כמו אייגר, גם הוא יהודי מניו־יורק (יש דברים שלא משתנים), אבל במקרה שלו אין אפילו יומרה לאהבת קולנוע, או בידור, בכלל. על זאסלאב יצאה באחרונה כתבה - שנגנזה לאחר לחצים - תחת הכותרת "האיש השנוא בהוליווד". סטיבן ספילברג ומרטין סקורסזה מיהרו אליו החודש והתחננו שלא יסגור כמעט טוטאלית את ערוץ חובבי הסרטים הקלאסיים TCM, והוא בין היתר הואשם שהורה על גניזת סרטים בשווי מאות מיליוני דולרים שכבר צולמו אבל לעולם לא יראו אור יום, ו־200 פרקים של "רחוב סומסום" שנמצאים בספריית התאגיד ב־HBOMax - הכל כדי להשיג כמה הנחות ופטורים ממס, באיזה תרגיל פיננסי שגורם גם לרואי החשבון המיומנים בהוליווד כאב ראש.
אייגר וזאסלאב הם רק חלק מדור חדש של מפיקים חייכנים, בני 50־60, שהפכו ליעד לשנאה כמעט יוקדת מצד היוצרים. "הנבלים" שהפכו את אמנות הקולנוע והטלוויזיה, לשיטתם, ל"תוכן" שהוא סוג של מוצר כללי וחסר זהות (או איכות), ומכנים את קצב הוצאת התוכן הזה כ"צנרת". הכל, לשיטת השחקנים, כדי להפוך את תאגידי הבידור האלה לאטרקטיביים לבעלי המניות בוול סטריט, ולחברות הטכנולוגיה שאולי יקנו אותם יום אחד (לאפל יש כבר שירות סטרימינג משלה). ימים יגידו אם זאסלאב ואייגר הם באמת כאלה גאונים קפיטיליסטים, כאלו שהעבירו את הוליווד מהפכה כואבת אך הכרחית בדרך לעידן חדש וטכנולוגי, או באמת "הנבלים" שיקברו את אמנות הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותה - על חשבון היוצרים, ועל חשבונכם, הצופים.
