המחלוקת על המהפכה המשטרית יוצרת אשליה אופטית של "אנחנו שני עמים". פה ושם יש קריאות להפרדה בין יהודה לישראל, בין יהודים לישראלים. אין הבל גדול מזה. המחלוקת אמיתית, השסע קורע, אבל הוא לא בין שני עמים. יש רוב שרוצה דמוקרטיה ותומך ברפורמה משפטית. הרוב הזה בעד מדינה יהודית ודמוקרטית. ויש מיעוט שמעדיף ריצת אמוק למדינה פחות יהודית ויותר חרדית, פחות לאומית ויותר דו־לאומית.
צודקים אלה שטוענים שביטול עילת הסבירות לא יוביל לקץ הדמוקרטיה. אין צורך להיסחף. אבל ההליכים בקואליציה הנוכחית ידועים. הרי יריב לוין מודיע מראש שהוא לא יכנס את הוועדה למינוי שופטים. הוא רוצה שינוי של הרכב הוועדה. זה היהלום שבכתר. זו שליטה של מרכז הליכוד במינוי שופטים. לא ברור אם איציק זרקא יישאר בתמונה כדי להשפיע, אבל יש עוד חוליגנים. השמות ידועים. אחד מהם, שמפיץ את הרעל של "שמאלנים בוגדים", ליווה את דיוני ועדת החוקה על תקן של משגיח כשרות. הוא לא יהיה מעורב? בוודאי שיהיה.
כדי שנדע מה מצפה לנו צריך להביט במה שקורה עכשיו. שר התקשורת שלמה קרעי מנסה להדיח את יו"ר רשות הדואר מישאל וקנין, למרות שבקרב כלל גורמי המקצוע יש אחדות דעים על הצלחותיו של וקנין להבריא גוף חולה. השר לענייני כלום, דודי אמסלם, מנסה לפטר את מנהלת רשות החברות, מיכל רוזנבוים. ומי שרוצה לשלוט במינוי דירקטורים רוצה לשלוט גם במינוי שופטים. אמסלם רוצה, בנוסף, להעמיד לדין את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות. זו הקואליציה שאפשר להפקיר בידיה את הסמכות הבלעדית למינוי שופטים? ולמען הסר ספקות בנוגע לכוונות, בצלאל סמוטריץ' הודיע אתמול, רק אתמול, ש"השלב הבא בחקיקה הוא שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים". אז מישהו חושב ברצינות שמדובר "רק" בעילת הסבירות? נו, באמת.
אבל לא הכל אבוד. רחוק מכך. מה שמעניין, ואפילו מעודד, הוא שגם אם הקואליציה הימנית־חרדית מציגה עמדה אחידה שאין בה לא שכל ישר, לא טובת הכלל, לא סבירות ולא מידתיות – המצביעים נמצאים במקום אחר. אפשר לשמוע את הדברים באינספור שיחות אקראיות עם מצביעי ליכוד. ולא רק בשיחות. הסקרים שפורסמו בחודשים האחרונים מצביעים כולם על אותו כיוון: חלק ממצביעי הליכוד מתנגדים לחקיקה הדורסנית. הם בעד רפורמה. הם נגד מהפכה.
והנה אתמול, לקראת ההצבעה היום בוועדת החוקה, פורסם סקר נוסף, של פרופ' תמר הרטמן וד"ר אור ענבי. הממצאים מרתקים, בעיקר משום שהם מצביעים על כך שהמחלוקת היא בתוך הימין. מקרב כלל הציבור, רק 27% תומכים בהמשך החקיקה במתכונת של לוין־רוטמן, לעומת 58% שתומכים בעצירת החקיקה לצורך "חיזוק האחדות הלאומית". מקרב מצביעי הקואליציה, התמיכה בהמשך החקיקה עולה ל־52%, לעומת 34% שמתנגדים. אין עמדה אחידה בין תומכי מפלגות הקואליציה. 72% מקרב מצביעי יהדות התורה, 62% ממצביעי ש"ס ו־52% ממצביעי הציונות הדתית – תומכים בהמשך החקיקה. הנתון המעניין ביותר בסקר מגיע ממצביעי המפלגה הגדולה בקואליציה: 43% בלבד מתומכי הליכוד תומכים בהמשך החקיקה, ו־43% תומכים בעצירת החקיקה, לצורך חיזוק האחדות.
מחלוקת? כן. שני עמים? רחוק מכך. אפילו בליכוד עצמו, מפלגת השלטון, אין רוב שתומך בדורסנות של לוין ורוטמן. ויותר מכך, כל אלה שנחשבים ל"שופרות" של נתניהו בתקשורת, אלה שמתנגדים לפשרה, אלה שדוחפים לעוד ועוד חקיקה, הם בסך הכל דוברים של הגוש החשוך, שכוחו רב לו בקואליציה, אבל הם בוודאי לא דוברים של מצביעי הליכוד.
עוד שקר שהושמע שוב ושוב עוסק בכך שהאופוזיציה לא הציגה הצעת פשרה. יש הצעת פשרה. מי שהציג אותה, במסמך מסודר לוועדה, וגם בהופעה בפני הוועדה, הוא פרופסור שמרן, יואב דותן, שהשמיע שוב ושוב ביקורת על האקטיביזם ועל עילת הסבירות. הפשרה, בקיצור נמרץ, אומרת שעילת הסבירות תוגבל. היא לא תופעל בכל הקשור להחלטות ממשלה ובוודאי לא בענייני מדיניות. הרי שם הייתה עיקר הבעיה. אפשר להוסיף רכיב נוסף, שמופיע בהצעות פשרה אחרות, שגם הן עצמן הגיעו מכיוון ימין: פסילת החלטות בעילת סבירות תתאפשר רק עם רוב מיוחד, של שני שלישים מהרכב של לפחות שבעה או תשעה שופטים.
רוטמן הקשיב. אבל הוא לא רוצה פשרה. הוא גורר אותנו לשבר הגדול ביותר בתולדות ישראל, עם גיבוי של נתניהו, שנכנע לחסידי הדורסנות. ולקינוח, גם השופט נעם סולברג, שתומכי ביטול עילת הסבירות משתמשים בשמו שוב ושוב, פירסם אתמול הודעה נדירה שלפיה הוא לא התכוון ל"תיקון בדרך חקיקה".
אז לא, אין כאן שני עמים. יש רוב ברור שמתנגד לחקיקה הדורסנית. ויש מיעוט, בעיקר חרדי וחרד"לי, שמתעקש להרוס כל חלקה טובה. הרוב חייב לנצח. וגם הדמוקרטיה.
