מחנק / ערימת תרמילים וילדים שהתגודדו ליד אצטדיון רמת־גן, סימנה באופן ברור שכולם בדרך למחנ"ק (מחנה קיץ). עברתי שם וחשתי ממילא מחנק כללי. וכשמעבר לכביש התגודדו חיילים צעירים בסדיר בדרך לבסיסי צה"ל, הבטתי בצעירים בני ה־18 שאוטוטו יילחמו ולמולם בני ה־12 שֶׁשֵּׁש שנים אחר כך יופקד בידיהם גורלה של הארץ.
"כמה זמן יימשך המחנק?" שאלתי את נעמי בת ה־12 שיצאה למחנה שאלה דו־משמעית. "והאם לקחת כובע טמבל?"
"זה מחנ"ק לחמישה ימים", ענתה, "אבל מה זה כובע טמבל סבוש?" שאלה.
"כובע טמבל היה הכובע הכי נפוץ בתקופתי לטמבלים כמוני", אמרתי והראיתי לה תמונה. "זה נראה כמו סיר", התפוצצה מצחוק, "אבל לקחתי כובע מצחייה סבוש", הרגיעה. "רק אל תשכחי לשתות מים שלא תתייבשי. מלא אנשים מתייבשים ומתביישים לאחרונה", אמרתי.
גוד איז בלסינג דה צ'יילד / החום הכבד לא השפיע על קרלוס אלקרס להשכיב בטניס את ג׳וקוביץ׳ (המועד על הדשא) בווימבלדון ובטח לא על ההפגנות או ההופעות. גם אם אירופה להטה מחום, זה לא השפיע על בלסינג אפריפה הישראלי שזכה במדליית זהב באליפות אירופה באתלטיקה עד גיל 23. בלסינג יליד הארץ, בן להורים זרים שבאו לעבוד בארץ, הוא כבר חלק מאיתנו. לאחרונה התגייס לצה"ל. כן־כן, אותו צה"ל שמתמודד עכשיו מול עצמו במהפכה.
הטור הזה נכתב ביום שלישי. האם העכשיו העכשווי שהגן עלינו בשידור חי עומד להתהפך עלינו? וכמה זמן זה עכשיו בים התחיקות המהירות והדיבור המלא זחיחות דעת שכמוהו לא נשמע פה מעולם?
אגב את המשפט הנהדר הזה, כמה זמן זה עכשיו, דליתי מספר בשם "נס ונורמה" מאת עפרה ריזנפלד. אז שווה למלמל יחד: כמה זמן זה עכשיו עד שיהיה אחר כך? ואולי כבר מאוחר מדי, זמן העכשיו הזה שלנו?
הופרדו בדעתם / זו דרמה ישראלית היסטורית, מה שקורה פה. כאשר בפריים־טיים של חיינו עומדים מדי יום אנשים שגדלו כאן יחד ולפתע הופרדו בדעתם. מה יהיה? מי יתקן את הקרע הנורא הזה בעם? זה כואב לראות חברים זזים במחנק הישראלי ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, לאלוהים או לחילוניות, לצבא או לסרבנות.
אבל אופטימיים חסרי תקנה אומרים שיש מצב שבסוף יהיה גם טוב בטעות, וכך חשתי לרגע בדרך היורדת אל הכפר כשהשקפתי מהבמה באמפי גלבוע שבו הופעתי לפני שבוע אל הנוף המטריף של עמק יזרעאל, למרות שפתאום שמעתי ברוחי קולות קרבות עתיקים תנ"כיים, למשל שאול שנלחם בגלבוע. ולמרות ששלוש שעות לפני ההופעה באמפי התפזרה שמועה שהכבישים הצפוניים בדרך להופעה ייחסמו, איש לא חסם.
דבר אחד בטוח היה בהופעה הזאת (כמו בהרבה הופעות אחרות, של הרבה זמרים מקומיים ברחבי הארץ). קהל ישראלי שלמרות המצב הכוכבים עדיין דולקים ומאירים מעיניו. וזה אולי הדבר הכי מעודד שיש לנו. כי שירים צריכים אוזניים וזה כמעט המקום היחיד בים חוסר ההקשבה הישראלי, שעדיין יש אוזניים קשובות למשהו.
הכאפה / יש את הסיפור הנהדר הזה שהתרחש בשנות ה־20 בארץ, על מוש (לא בן ארי) שהודיעו לו שאביו לא חש בטוב. אז למוש, צפונבון שגר במושב ליד מטולה הצפונית, הייתה רק פרדה עקשנית (נקבת הפרד) כדי להגיע בעזרתה לבית החולים שבו אושפז אביו. וכך יצא מוש שלנו למסע רכיבה בן שבוע. הוא חבש כובע טמבל, שתה מים מהנחלים כדי לא להתייבש, אכל קוצים בדרך וכשהגיע נכנס לחדר הטראומות בבית החולים, ראה את אביו מחובר לאינפוזיות, ניגש אליו, הביא לו כאפה רצינית על הגב ואמר לו בסגנון הגס המקובל כיום: נו אבא, גוססים אה? ומהמכה שלו אבא שלו מת.
כן, ככה זה כשכל טעות אנושית קטנה יכולה להרוג אותנו.
הבדיחה / נכנסנו לשבועיים חופש מהופעות. חלק נסעו לחו"ל, חלק נשארו כדי לשמור לדבריהם על הארץ. אני חשבתי להתיישב על כיסא בודד בצל ולנסות להשלים קריאת ספר בשם "גבר מאוהב" מאת קרל אובה, הנורווגי הזה. אבל לא הצלחתי להתרכז, בגלל המחנק בגרון ובגלל געגועים למשהו ולמישהו שאבד לנו. ובינתיים הסופר הנפלא מילן קונדרה הלך לעולמו. הוא היה גולה צ'כי שחי בצרפת, ושכתב בין השאר את "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" ו"אהבות מגוחכות" ובספר "הבדיחה" תיאר אדם רדוף על ידי מפלגה במשטר משטטורי. שמי פריז האדימו מצער על מותו. טוב, קשה להתווכח עם החוסר נצח.
מישל הר בל / ואפרופו ספרות וכמה זמן זה העכשיו שלנו, הנה עוד שאלה: כמה זמן זה אהבה? ובעניין זה קבלו את ספר השירה החדש והלוהט מאהבה, תשוקה ואכזבה של אפרת מישורי "מישל אגדת קיץ", בו היא כותבת בין השאר למישל אהובה:
"רציתי לקרוא לך שתבוא, ולכתוב בסוף זה לא מסתדר.
רציתי לכתוב שמחקתי שתי הודעות ולכתוב שבסוף הן לא היו רלוונטיות.
רציתי להזמין המבורגר ב'אגאדיר' ושבסוף מי שיטפס במעלה המדרגות וייכנס - יהיה אתה".
והמשפט האחרון והכואב שדליתי מספרה: "מישל, אתה הולך ומתרחק במהירות של שליח. אהוב של מים, נישא על צדף".
ספר אהבה נהדר בעולם של שנאת חינם הולכת גוברת בימים של בין המצרים.
סוכריות / ח"כ אחד נראה לאחרונה עומד באולם המליאה ומציע לכל דורש סוכריות משקית שהביא מהבית. זה היה רגע בלתי שגרתי, שבא אולי כאילו להרגיע את הנוכחים שמקללים זה את זה חופשי (טינופת, שקרן, תרנגולת).
רק שסוכר זה לא בריא, בייבי ח"כ. ובזמן העכשווי יש כבר בדרך לשוק המצאות חדשות של 70 אחוז פחות סוכר. וגם עם כל הרצון הטוב, סוכריות כנראה כבר לא תעזורנה לחישובי כמה זמן יש עדיין לעכשיו שלנו יחד. שהרי לו רק יכולנו לישון 50 שנה ולהתעורר, האם היינו מגלים שחסרונותינו גברו על מעלותינו, או להפך?
גילנות / בימים כאלה דברו איתי גם על מוזיקה, סבבה? אז עינב שיף שיתף את קוראיו בחוויית ההופעה של ברוס ספרינגסטין באירופה ובהתפעלותו המוצדקת מברוס בן ה־74 שרץ עדיין כמו סייח צעיר (מטפורה שלי) על הבמות. אז שמע, עינב. אני אוהב את ברוס. אפילו פגשתי בו ושוחחנו על אפשרות שיופיע פה (לא נראה לי מתלהב). אבל לידיעתך, אין נביא בעירו. כי גם פה שלום, גידי, סנדרסון, יהודה, ירדנה, מירי אלוני (ומי עוד? אה, אני כמובן) בני ה־70 פלוס, עדיין מופיעים בחום פי אלף כבד מהייד פארק לונדון. ועדיין אנחנו מעיפים קהל דלוק ככוכבים עכשוויים שזו התקווה היחידה של הארץ השסועה.
בייביז, ווי וור בורן טו סינג (נולדנו לשיר) כל עוד יש אוזניים ולב פתוח לשמוע.
30 / ב־30 למותך השמיעו ברקע את "נשל הנחש" של מאיר אריאל.
בגדול התכנסנו לדבר אליך וזה היה מוזר ומאוד לא עכשווי (מותך הלא־צפוי).
היו שם ההכי קרובים אליך. החל מהמשפחה, מבנותיך עד אשתך האהובה, וכמובן חבריך האוהבים לאורך כל השנים בחיפה ובצבא. כולם דיברו עליך נפלא ובעיקר דייקו את מי שהיית.
וכך, בעודי מקשיב ודומע מדבריהם החכמים והאוהבים אותך, פתאום נח עליי יצר הדיבור וביקשתי רשות להגיד עליך משהו.
אבל אני רוצה להתנצל. מרוב התרגשות לא כל כך דייקתי במילותיי, למרות כוונותיי הטובות ואהבתי הידועה אליך. אז אני מקווה שאתה סולח. שהרי תמיד סלחת לי כשלא התבטאתי נכון. ורק שתדע דבר אחד, החיים בלעדיך כבר לא יהיו מה שהיו. וכמו שאני מכיר אותך, את המשפט כמה זמן זה עכשיו? היית טוחן איתי לילה ויום עד דק, עד שהיינו מבינים את כל משמעותו.
