"כשאתה כאן, אתה שואל את עצמך 'האם אני רוצה להיות בצד שמשנה את העולם, או פשוט ממשיך את מה שהיה כאן'", אומר לי איציק קריספל (56) מאופקים. "כשחזרתי לעיר אחרי 20 שנה הבנתי שמשהו לא בסדר עם ערי הפיתוח. גיליתי שלערים האלה אין נרטיב. כשאתה לא השחקן הראשי בסרט של עצמך, אתה תמיד ניצב בסרט של אחרים. כל הסרטים על אופקים נעשו על ידי במאים תל־אביביים. הם לא עשו דוקומנטרי אמיתי. לא מספרים את הסיפור באמת, ואין לך יכולת לשנות את זה. אתה לא התקשורת, לא המספר, וכל הזמן מקבל לפרצוף סיפורים קשים ומאכזבים, שמתחברים לעוני ולמסכנות, ואתה יודע שזה לא ככה. לקחתי על עצמי בעל כורחי את התפקיד הזה. יותר נכון לומר שהתפקיד מצא אותי".
התפקיד שמצא את קריספל הוא הקמת ארכיון קהילתי באופקים, בו, לראשונה, תושבי העיר יספרו את הסיפור מנקודת המבט שלהם. בהמשך יהפוך הארכיון למוזיאון העיר אופקים. המוזיאון יוקם בעלות של ארבעה מיליון שקלים, מתוכם שני מיליון מתקציב העירייה, וימוקם בצמוד לגן הילדים הראשון של אופקים.
"כשהייתי צעיר רציתי לצאת מאופקים", מודה קריספל, שנולד בעיר ועזב אותה בגיל 14 לפנימייה בבית הספר הטכני בבאר־שבע. משם הוא המשיך לשירות צבאי וללימודים באוניברסיטת בן־גוריון, שעסקו בניהול מלכ"רים ומנהיגות חברתית. הוא גם הפך להורה, אך לאחר שנפרד מאם ילדתו, חזר בגיל 34 לאופקים עם בתו. "יצא לי להיות בחיפה ובתל־אביב וחשתי ניכור וחוסר שייכות. אחרי 20 שנה חזרתי לכאן והתחלתי לנסות לפצח את העניין של העיר".
לאחר שובו לאופקים ב־2001, קריספל הקים חנות ליבוא צעצועים. בשעות הפנאי הוא דיווש באופניו ברחבי העיר וסרק כל פינה בה. "מיפיתי את העיר, את השטחים הפתוחים והשלטים שכתוב עליהם 'כאן יוקם' ‑ ולא הוקם". ב־2007 הקים את "אחוזת נגב", בה ריכז פעילות קהילתית. אנשי הקהילה הקימו מועדון אופניים, גינה קהילתית ונגרייה קהילתית.
כשהרשתות החברתיות החלו לתפוס תאוצה, קריספל החל להעלות תמונות וזיכרונות מהעיר. במקביל, הקים אתר חדשות מקומי. "הבנתי שבלי לשים לב אני מספר את הסיפור של העיר. אוסף חומרים ומקטלג". לדבריו, "באוניברסיטה לא היו ספרים, מסמכי רשות מקומית או מכתבים על אופקים. לא היה שום דבר. זה הדהים אותי שיש עיר בלי סיפור. ועוד יותר הדהים אותי שאף פעם לא היה מי שיספר".
4 צפייה בגלריה
זוג באופקים. בתי האבן הזכירו לראש העירייה את המקום בו נולד | צילום: הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית
תסביר.
"ברמה האישית, כשהסיפור שלך חסר, זולגים לתוכו סיפורים אישיים אחרים. אתה לא השחקן הראשי. אתה תהיה לעד התפאורה או הניצב בסרט של מישהו אחר. וזה פחות או יותר מה שקרה לאופקים. במאים רבים עשו עליה סרטים, עיתונאים מטעם עצמם עשו עליה מחקרים, קבוצות רבות עברו דרכה, אבל בעצם מילאו את מאווייהם ולא השאירו חותם. התקשורת המיינסטרימית אהבה לחבוט בעיר, זה הסתדר לה עם עזובה ואבטלה. שמתי לב שכל הסרטים והתקשורת על העיר עוסקים בשוליים ולא בחוזקות. יש פה קהילות שהגיעו עם הרבה מאוד סיפורים, ספרים, שושלות מפוארות עם היסטוריה, ממרוקו, איראן ותוניסיה. כשהם הגיעו לכאן הם נאלצו להסתגל למדבר הצחיח ולריק. לכן, פחות היה בוער העניין של הסיפור. אתה משתקע בנטל החיים".
צרחות על מנכ"ל הארכיון
אבל כשקריספל ביקש להקים ארכיון הוא גילה משהו מפתיע. "התחלתי להבין שמעבר לאיסוף החומר בעיר, עדיין יש גופים לאומיים שמחזיקים חלק מהסיפור שלי".
אז איך לוקחים בחזרה משהו שהוא כבר שלך? מבקשים יפה. וכשזה לא עובד, מפשילים שרוולים. מארכיון המדינה קריספל קיבל מאות צילומים. השלב הבא, והמאתגר יותר, היה הארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים, שמחזיק כמעט מיליון צילומים המתעדים את החיים והיצירה בארץ ישראל, ואת הפעילות הציונית בתפוצות מסוף המאה ה־19 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־20.
4 צפייה בגלריה
עדי פורטוגז, מנהל ארכיון בן־גוריון. "הלכנו גם לירוחם ומצפה רמון" | צילום: חיים הורנשטיין
(חיים הורנשטיין)
"אמרו לי, 'מה תעשה בזה? למה לך?'" משתף קריספל, "ואז ראיתי שחבר שלי העלה פוסט שהוא התקבל לעבוד בארכיון הציוני. ישר שלחתי לו הודעה בפייסבוק. אמרתי שאני רוצה לדבר עם המנכ"ל, ד"ר יגאל סתרי. התקשרתי אליו, ומרוב שהבטן שלי הייתה 'מלאה', צרחתי עליו. אמרתי לו, 'תקשיב ותקשיב לי טוב! אני רוצה את התמונות עכשיו. תפסיקו לגרור אותי'. הוא אמר לי 'עצור רגע'. אחר כך הזמנתי אותו לאופקים והוא הגיע עם בכירים מהארכיון. לקחתי אותם לסיור בעיר, ובסוף הם אמרו לי, 'אתה מקבל את התמונות. ולא רק זה, אנחנו הולכים לתת תמונות גם לערים אחרות'".
"לארכיון הציוני יש החלטה עקרונית לחזק את הממשקים עם החברה. לא רק עם חוקרים מהאקדמיה שכותבים על תולדות הציונות", מסביר ד"ר סתרי את ההחלטה שקיבל על שינוי המדיניות. "אנחנו מבקשים להיות שותפים לחיזוק הזיקה הציונית של בני העם לארץ. הגענו למסקנה, שהיא במובן מסוים פריצת דרך בתחום הארכיונאות, שאנחנו מוכנים ליצור מאגרי מידע חיצוניים. בדרך כלל ארכיון אוהב לשמור את החומרים אצלו, אבל איציק אמר, 'אני רוצה שההיסטוריה של העיר תהיה נגישה יותר לתושבים'. במקביל, קיבלנו פניות מרשויות נוספות. ערכנו דיון פנימי והגענו למסקנה שיהיו מאגרים של הארכיון, שיימסרו לגורם שיש לנו איתו הבנות. שינינו את המדיניות שלנו, דבר שלקח קצת זמן".
עם זאת, ד"ר סתרי לא מסתיר שהיו גם חילוקי דעות ביחס להעברת הצילומים. "אם הייתה מחלוקת זה היה בשלב הראשון לגבי מיקום החומרים. אנחנו לא מתערבים לגבי הדרך שבה כל אדם מספר את הסיפור שלו. בתחילת הדרך הם ביקשו לקבל את כל הארכיון, והסכמנו. המקור נמצא אצלנו והם מחזיקים בהעתקים ועושים בהם שימוש באופן שוטף בלי צורך לפנות אלינו. יש להם יתרון, וזה מוסכם על כולנו, בהנגשת החומר לקהילה שלהם". ד"ר סתרי מציף בדבריו גם נקודת מחלוקת רגישה יותר, פוליטית. לדבריו, "איציק מעלה פרשנות לגבי יחס השלטון באותה עת להקמת היישובים בפריפריה. אמרתי לו שאני לא דמות פוליטית לדון איתה בכך".
בתמונות הישנות שנאספו מהארכיון הציוני זכה להתבונן בלשכתו גם איציק דנינו, ראש עיריית אופקים, שהתרגש למראה נוף ילדותו. "תמונות בתי האבן, כמו הבית אליו עברנו מהצריפים והפחונים. בית של 36 מטר. עם שבעה אחים ואחיות, יחד עם הסבתות וההורים. מבחינתנו זו הייתה וילה".
הוריו של דנינו (58) עלו לעיר ממרוקו. אחיו הבכור, שלום, הוא כיום חבר כנסת מכהן מטעם הליכוד. "בהחלט נעשה עוול באיך שמספרים את הסיפור של אופקים, ובכלל, סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח", טוען דנינו. לדבריו, "לא נתנו מספיק חשיבות לאנשים שהקימו את אופקים, שהם חלוצים וציונים ובאו ליישב את הנגב. אנחנו מדברים על ימי הקמת המדינה, תחילת הדרך. מי שכתב באותם ימים את ההיסטוריה של הקמת המדינה אלה הקיבוצים, 'המתיישבים האמיתיים'. ואני אומר את זה מתוך הבנה שזה נכון, אבל אלה לא רק הם. כאן מתחיל הסיפור האמיתי של פתיחת הפערים. הפילוג והשסע מתחילים מהנקודה הזאת. במשך שנים זילזלו בעיירות הפיתוח ולא נתנו להן את המעמד של מקימי המדינה. אולי צריך לעשות תיקון וגם לאחות את הקרעים".
ארדואן של הארכיונאים
על אותם קרעים ניתן להביט בפרוטוקולים שהופקדו בארכיון מישיבות מועצה. כך לדוגמה, ב־1973 ניסחה מועצת אופקים בקשה לשר התחבורה, לסלול כביש שיקצר את הדרך בין באר־שבע לאופקים. ממשלות התחלפו ואיתן ההבטחה לסלול את הכביש, שקיבל את הכינוי "דרך התקווה הטובה". הכביש נחנך בנובמבר 2022, כמעט 50 שנה לאחרי אותה בקשה.
קטע עיתונות אחר שהחליטו לאמץ לארכיון הוא בקשתו של ראש הממשלה דאז דוד בן־גוריון להעניק ליחיאל בנטוב, מי שנחשב לחלוץ של העיר, את פרס "חלוץ הערבה". בן־גוריון צוטט כאומר "צעיר מרוקני זה ראוי לפרס יותר ממני". אותו בנטוב כיהן לאחר מכן 15 שנה, בשתי קדנציות שונות, כראש מועצת אופקים, לפני שהפכה לעיר.
עדי פורטוגז, מנהל ארכיון בן־גוריון במדרשה בשדה בוקר, תורם מניסיונו לרשויות המקומיות בדרום שמבקשות לקחת בעלות על ההיסטוריה שלהן. יש הקוראים לו בחיבה "ארדואן של עולם הארכיונאות", אם בכלל אפשר לדבר על חיבה כשמזכירים את מנהיג טורקיה. פורטוגז צוחק למשמע הכינוי ומסביר כי הוא אט־אט משתלט על הארכיונים המקומיים. בביקור בעמותת "עתיד במדבר" של ירוחם, הבחין בארכיון. "אמרתי להם, 'בואו נעשה מזה ארכיון קהילתי אונליין, שכל אחד יוכל להשתמש בו'".
בירוחם הפשילו שרוולים והקימו ארכיון קהילתי. פורטוגז עבר למצפה רמון, ואז נוצר קשר עם קריספל. לדבריו, היוזמות להקמת ארכיונים מקומיים צצו כפטריות אחרי הגשם. "יצרנו קשר גם עם המועצה המקומית חורה. ראש המועצה דאז, ד"ר מוחמד א'נבארי, הוא איש חזון, חינוך ומדע. גם בקריית־שמונה ביקשו לשתף פעולה".
אז מה זה בעצם ארכיון קהילתי?
"זה ארכיון מלמטה למעלה. אם היית הולכת לארכיון המדינה ומחפשת חומרים על מצפה רמון והעלייה הגדולה בשנות ה־90, היית רואה מכתבים שהופנו אל הריבון, המדינה, אל משרד האוצר, 'אנחנו צריכים כסף, תעזרו לנו'. ואז הקהילה נראית פסיבית. אבל כשיש ארכיון שמגיע מהקהילה, אפשר לראות עד כמה היא דינמית ומלאת חיים. עד היום ראינו את ערי הפיתוח באור פסיבי כי לא היה להן ארכיון. כל מה שהיה לנו זה ארכיונים רשמיים. במצפה רמון היה לי רכז מקומי שדפק על הדלת של אנשים, ישב אצלם לקפה ולקח חומרים. באופקים ראיינו ראשי ערים לשעבר, בירוחם הקליטו עשרות תושבים, וטרנים ממלחמת העולם השנייה שעלו מברית־המועצות, עולים ממרוקו, הודו ורומניה. אז יש סיפור מקומי שצומח מהארכיונים האלה".
מה אפשר למצוא עוד בארכיון?
"הסיפור שלנו טומן בחובו שני סיפורים החוברים יחדיו", אומר קריספל. "האחד, הוא הסיפור הציוני ישראלי - סיום הגלות והחזרה לארץ ישראל. דור המייסדים, שעבדו בעבודות דחק בקק"ל והיו ממקימי מפעל הטקסטיל, שבו נארגה הקהילה החדשה של אופקים. זו משימה שמשלבת את מצוות ספר הספרים 'ושבו בנים לגבולם', את יישוב הארץ מכל קצוות התפוצות והגלויות, תוך הפרחת השממה ויסוד קהילות משגשגות, כמו אופקים.
"הסיפור השני הוא שרשרת הדורות - המשך המורשת, המטען התרבותי והיהודי על אדמת ארץ האבות. קהילת יהודי מרוקו, שגורשה מספרד ומפורטוגל והתיישבה בצפון אפריקה למשך דורות שלמים, ביניהם הוריי שעלו ממרוקו, שימרה את המקורות וזכתה להיות הדור האחרון בתפוצות. הסיפורים חוברים יחד ויוצרים פסיפס של היהודי, הציוני והישראלי. אני, כדור שני, שקיבלתי את מקל מרוץ השליחים מהוריי, שומר על הסיפור ובעיקר נותן לו נופך חדש. הסיפור הזה יקבל מקום של כבוד בארכיון ובמוזיאון העיר אופקים. זה חיבור חדש עמוק ומשמעותי בין הוריי שייצגו את הגלות, לביני כמייצג את ישראל ואופקים. זה כל הסיפור".
למה דווקא אתה צריך לספר את הסיפור של אופקים?
"לא היו לי תוכניות 'לספר את הסיפור'. נקלעתי לכך בגלל שהייתי בעל אתר אינטרנט עירוני, והייתה זו תקופה של ועדה קרואה. היו אליי פניות רבות מגופי תקשורת, משרדי ממשלה, תורמים ותושבים. משימות אלו הכניסו אותי לאירוע. חשתי שיש כאן פער וחוסר עצום בנרטיב, בכך שהתקשורת לא מספרת את מה שהתושב מרגיש או חי - אלא לפי מה שהעורך באולפן ביקש או רצה להראות. הלך הרוח בחברה היה שערי פיתוח או שכונות בפאתי ערים גדולות מתכתבות בהכרח עם נרטיב שלילי".
