יש איזו מעשייה יהודית ששמעתי כילד, יש לה כמה גרסאות, אבל הרעיון הוא בערך כזה: אדם בא לרב ואומר לו שהכיר אישה והתאהב בה.
אז תתחתנו, מציע הרב.
אבל הכרתי גם מישהי אחרת ואני מאוהב בה לא פחות, הוא מסביר לו את הדילמה.
אז תתחתן איתה, מציע הערב.
אבל אז אפסיד את הראשונה, מקשה הבחור. הרב חושב קצת ומציע: אולי פשוט תתנצר?
מה יעזור לי להתנצר, הוא שואל, והרב עונה: ככה תזיין את השכל לכומר ולא לי.
אנחנו בעיצומה של תקופה שבה רובנו שרויים בראיית מנהרה. אלה רואים איך ישראל שועטת לדיקטטורה, ואלה רואים איך מתנהלת פה סוג של הפיכה צבאית כדי למנוע מממשלה נבחרת לתפקד. אני יכול לכתוב פה בלי סוף שמהות המחלוקת פחות עמוקה משאנחנו נוטים לחשוב, ואני יכול לומר שוב ושוב שבהידברות אפשר למנוע את הקרע המשוגע שאנחנו דוהרים אליו, אבל רוב האנשים נמצאים כל כך עמוק בקרב, הם מושקעים כל כך חזק בעימות, שאם תציע להם פשרה, הם יגידו לך ללכת לזיין את המוח למישהו אחר.
קפץ לי השבוע בטיקטוק איזה סרטון של קומיקאי לא מוכר: הוא עמד על איזו במה של מועדון אפלולי, ואמר שהוא בעד שייתנו לטרנסיות להתמודד ולהתחרות באולימפיאדה נגד נשים אחרות, אבל רק בתנאי שירשו לו להמר על זה. אם אפשר להרוויח מהימור על המרוץ הזה, של תשעת הנשים והטרנסית עם הנעליים במידה 46, אני זורם, הוא אמר. זו בדיחה לא רעה בעיניי, כי היא מטפלת בסוגייה סוערת באמריקה מזווית חדשה. גם ישראל סוערת, אבל אצלנו זו מידת הסבירות. אם תביטו באירוע הזה רק מזווית קומית, יש בזה זה משהו קצת מצחיק, לא?
כלומר, אם לפני שנתיים הייתם צריכים להמר על מה תתפצל ישראל לשתיים, והיו אומרים לכם: שמעו, ישראל נחרבת בעוד כמה חודשים, תהיה פה מלחמת אזרחים ואתם צריכים להמר למה - אני מניח שמבין מיליוני האזרחים, איש לא היה מהמר שזה יקרה בגלל עילת הסבירות.
אבל זה קורה. והאמינו לי שאני כל כך רוצה לכתוב על דברים אחרים, למשל על תובנה יפה ששמעתי ששניצלונים הם למעשה שניצלים עם בעיית מחויבות, או על זה שהיום כבר לא שומרים יותר בטריות במקרר וזה חבל, כי למרות שלא ברור מה הייתה הסיבה לכך, תמיד היה כיף להרגיש את הקור הזה של הבטריות שהמתינו שם בסבלנות ליומן. רציתי. באמת שרציתי לעסוק בדברים אחרים. מרוב מחאות וימי שיבוש, כאשר הכנתי לעצמי תה השבוע ושמתי בו סוכרזית והיא נשארה בתחתית הכוס למטה, משום מה לא התפוררה, התחלתי לדמיין איך היא מוחה נגדי. אחרת, למה היא לא מתפרקת לי בכוס התה? הרי זה הייעוד שלה. וממש ראיתי בהזייתי איזה גרגיר שמנהיג את האירוע ואומר לשאר החלקיקים של הסוכרזית - לא להתפזר חברים, תהיו חזקים, בואו נישאר פה יחד! ד־מוק־רט־יה!
עד כדי כך רע מצבי בתוך הכאוס הגדול.
מצד אחד אני מאמין בכל ליבי לאנשי המחאה שהם חוששים מדיקטטורה. אמנם מדובר כעת רק בעילת הסבירות, אבל אל"ף, רבים מהם חושבים שעילת הסבירות היא מעין אבן הראשה, פקק הבקבוק שממנו יפרוץ השד אחרי שהעילה תבוטל, ותהיה אפשרות לפטר את היועמ"שית ומה לא; ובי"ת, יש מספיק חברי כנסת ושרים שאמרו די במפורש שזו רק ההתחלה, והואיל והכוונות של יריב לוין הן רחבות בהרבה מעילת הסבירות - החשש שהולכים פה על שינוי משטרי בשיטת הסלמי הוא לכל הפחות מובן, ולא בגדר תבהלה מופרכת. ויש עוד דבר: רבים מאנשי המחאה, להבדיל ממיעוט קיצוני בתוכם, לא חיים ממחאה למחאה ולא נהנים מהמצב הכאוטי, אבל משהו בהרכב הקואליציה הזו, שכוללת את בן גביר ומספר שיא של דתיים וחרדים, מחייב אותם מבחינתם כחילונים לעמוד על המשמר. אלה אנשים שבזמנים אחרים היו סבלניים ומכילים יותר למגזרים אחרים, אבל הם בסטרס אמיתי מהכיוון אליו הולכת המדינה, ומרגישים חובה עמוקה לעמוד על המשמר.
מהצד השני, יש לי חברים רבים שרוצים רפורמה משפטית ואין להם שום כוונה לחיות בדיקטטורה. גם הם לא יהיו מוכנים לחיות במדינה שבה יש אפליה ללהט"ב או כפייה דתית. הם שמרנים מבחינה משפטית והם לא מסוגלים להבין איך ייתכן מצב שבגלל כמה מאות טייסים, הממשלה שבה בחרו לא תוכל להעביר אפילו משהו מינורי, לטעמם, כמו צמצום עילת הסבירות. אלה אנשים שמשרתים במילואים עשרות ימים בשנה, משלמים מסים ושותפים לנשיאה בנטל, והם מרגישים שהם תחת סחיטה באיומים.
מסיבה זו ובגלל שאני חי בין העולמות, ברור לי שבאמת, ולא כמליצה, אם צד אחד בעימות הזה ינצח בנוקאאוט, כולם יפסידו. לפנינו מקרה מובהק שחייב להסתיים בפשרה. השאלה אם יש מספיק ישראלים שנשאר להם כוח לקרוא לפשרה כזו. להיאבק עליה ולהושיט יד לצד השני.
אני מודע לכך שהאפשרות שבין שני צדדי המחלוקת בישראל תתפתח כעת שיחה כנה ורגועה לא גדול וזה כנראה האנדרסטייטמנט של השנה. ועדיין, אני מרגיש בכל עצם מעצמותיי שאף שהמשימה להביא את חלקי העם הזה לתקשר ביניהם בכנות ובנחת נראית כמעט חסרת סיכוי, אין אני בן חורין להיבטל ממנה. שבת שלום.
