"שא-לום!" אני עומדת בפתח ושואגת את שלום הברוכים הבאים הגדול והמזויף הזה, שעושים בכל פעם שמגיעים אורחים בדיוק ברגע הכי לא נכון.
אין מה לעשות, קצת קשה לשכוח מה קרה כאן לפני רבע שעה. אני אפילו לא יודעת מה היה הטריגר, רק שפתאום פרצתי בבכי תהומות על הספה, בכי כזה שהופך את כל הקרביים שלך לגשם. "מה קרה?" רן נבהל. "אני לא יכולה יותר", אני אומרת, "אני לא מסוגלת. עוד דקה אחת נוספת של להמשיך ככה ואני אאבד את השפיות שלי". "תנסי לדייק את זה", רן אומר, "מה הכי כואב לך?". "מה לא מובן?" אני אומרת, מופתעת לגלות כמה כעס יש בי. "אני מספרת לך שאני לא רוצה לחיות יותר. זה אמור להספיק לך בתור החבר הכי טוב שלי ולגרום לך לעשות משהו, לא להתחיל בתחקירים".
אני יודעת, זה נשמע כל כך דרמטי, אבל אני נשבעת שהרגש הזה אמיתי במאה אחוז. זה מרגיש כאילו הכל כואב מכדי שארצה לקחת אפילו עוד נשימה אחת, כאילו אני עולה באש ומתחננת שמישהו יבוא ויכבה אותי, אבל איך? אפילו בן הזוג שלי עוצר לפני שהוא שופך עליי מים, ושואל - "אבל עם איזה מים את מעוניינת שאני אציל אותך? מינרלים? מוגזים בטעם אננס עדין?". ולשנייה אני כל כך מרחמת על עצמי, בשביל מה יש אהבה בעולם אם לא כדי שיעזרו לך כשאת לא מצליחה לעזור לעצמך?
לדבר הזה שתקף אותי על הספה אני קוראת "סופה של שנאה עצמית". ברגע אחד את מאבדת כל שמץ של אמונה בעצמך, את לא מוצאת ולו משהו שיאפשר לך לחזור כמו גדולה למאבק היום־יומי. לא כל האנשים סובלים מזה, רק אלו שקיבלו בילדות את התחושה שהם לא טובים מספיק. רוב הזמן אנחנו מצליחים להסתיר את הקול הזה, אבל לפעמים קורה לנו כישלון קטן בעולם החיצון, והוא מאשרר לנו שהיינו ונשארנו מאכזבים.
במקרה שלי זו הייתה הרצאה שנתתי לקבוצה של אמהות צעירות בגן ילדים יוקרתי בצפון תל־אביב. הכל היה מדהים ביופיו שם, וגם האמהות הצעירות היו יפהפיות כמו מינימום מייגן מרקל, לבושות בשמלות קיץ מדויקות מהסוג שאני תמיד נשבעת שאקנה לי ולא מוצאת איפה, וזה איים עליי, כי מיד נזכרתי שאני מבוגרת מהן ב־20 שנה, ובטח נראית להם כמו דודה בלויה שהגיעה לפה באוטובוס היישר משנות ה־90.
ההרצאה לא הלכה טוב. אני אפילו לא יודעת למה. הן בהו בי כאילו שאני אישה מוזרה, יצור לא אפוי שאיכשהו מתקיים לגמרי בלי ביטחון עצמי. בשלב מסוים, סיירת של אמהות צעירות ומטופחות התחילה לטייל על המחצלת שלי. הן הלכו לקחת בריוש אלגנטי עם פיסת סלמון משולחן הקייטרינג בפינה, הן חזרו משם עם כוס יין רוזה גדושה שאני כמובן לקחתי אישית לגמרי, כאילו שצריך המון אלכוהול רק כדי לשרוד שעה איתי. כשסיימתי את ההרצאה השתרר שקט מוזר כזה, כאלו שזרקתי פצצת סירחון לאוויר. עמדתי בפינה, בודדה בתוך העננה המפרידה הזו של הפדיחה, ובדיוק באותו הרגע קיבלתי סמס מנהג המונית שהזמנתי. מסתבר שיש הפגנות בקפלן וכל העיר חסומה. הוא לא יצליח לבוא. לא הייתה ברירה, הייתי חייבת לחפש אוטובוס שייקח אותי הביתה בעשר בלילה, אז התחלתי ללכת על הכביש הארוך שמוביל החוצה מהגן לכיוון התחנה, ושם קרתה ההשפלה הסופית: שורה ארוכה של רכבי יוקרה, כל מיני ג'יפוני עיר וטסלות לבנות וארוכות כמו ספינה, חלפו על פניי. ובתוך כל מכונית כזו ישבה אמא צעירה ומהממת מההרצאה, בוהה במרצה הלוזרית שחוזרת הביתה ברגל על הכביש המאובק, והכי גרוע, נתקעת עם נעלי העקב שלה בעפר מדי פעם, מי מגיעה להרצאה בגן בסטילטו מחודדים?
בשלב מסוים אחת מהן עצרה לי, ולרגע חשבתי שאולי כן יקרה לי רגע אנושי נעים, אבל לא. היא שתקה לאורך כל הנסיעה, ורק שנייה לפני שהורידה אותי בתחנת האוטובוס הדלפונית שלי, ציינה ביובש "מה, באמת אין לך רישיון נהיגה, בגילך?".
אני בזה לעצמי על שבכלל אכפת לי מה האמהות הצעירות חושבות עליי. כולה הרצאה גרועה, לא רצחתי אף אחד במצ'טה, אז למה אני משדרת לעצמי בראש שוב ושוב את הפנים של האמהות האלו?
"הבעיה היא", רן אומר עכשיו, "שהזמנתי כמה אורחים להערב, לסוג של מסיבת יומולדת מוקדמת. לא משהו מוגזם, אני יודע שאת שונאת מסיבות הפתעה. רק את מי שאת הכי אוהבת". "מה?", אני אומרת לו ובוכה אפילו עוד יותר, "עכשיו אני גם צריכה לארח כשאני מרגישה ככה?". "אני יכול לבטל", רן אומר והפנים שלו כל כך נופלות שאני מרחמת עליו.
"אל תבטל", אני אומרת, מרגישה אשמה על שאני הורסת לו את כל מה שטרח ועשה בשבילי.
בבוקר שלמחרת אני יושבת במכונית של רן ושמה רגל שזופה על הדשבורד. רוח חמה וכבדה כמו שמיכה מנשבת מהחלון. לכאן רן לקח אותי, לאילת. זו הייתה ההפתעה שהוא הסתיר ממני. יומיים שלמים של שמש ושל שחייה בים הכי יפה בעולם כולו מבחינתי, והוא עשה את זה למרות שאין לו באמת זמן. "איזה כיף", אני אומרת לו, טיפה מזייפת. כי אני יודעת, זה לא פשוט לו להמשיך להתעקש לחגוג לי כשאני ככה, לך תפנק גוש שחור של פחד וספקות שלא נותן לאף אחד להתקרב.
אתמול בלילה הגיעו אלינו הביתה כל האנשים שאני הכי אוהבת. נגה, הבת האמצעית של רן, הגיעה מהבסיס וחיבקה אותי כל כך חזק ונדיב. היא ישבה עם האחיינית שלי ושתיהן דיברו על חוויות השירות שלהן בשקט, ולרגע אחד ראיתי את זה מול העיניים, יש לי משפחה, אשכרה משפחה לחזור אליה כשהזרות בחוץ נהיית יותר מדי.
אבל כשהעוגה עם הנרות הגיעה לא הצלחתי להביע משאלה. ישבתי שם, מוקפת בכל הפרצופים שמחכים שאני אסיים כבר לחשוב ואכבה את הנרות, וכל מה שיכולתי לחשוב היה "אני ריקה". כי בשנים הקודמות תמיד ביקשתי אותו דבר: בריאות ושפע לרן, לילדות ולכל מי שאני אוהבת, ומיד אחרי זה אני עוברת לערוץ האגואיזם ומבקשת שהשנה תהיה לי הצלחה, אבל הצלחה גדולה ואמיתית שתגרום לי סוף־סוף לאהוב אותי. השנה זה לא עבד, לא הגיע מהלב, לא משנה כמה ניסיתי. זה הרגיש כמו פלסטר ישן שנושר ממני, לא משנה כמה אני מנסה להחזיק אותו, מין רצון שכבר לא תופס יותר. שהתקלף.
רן עוצר את המכונית מול החוף הדרומי. "הזמנתי לנו מקום אצל שלומי", הוא אומר. שלומי הוא מוזיקאי מוכשר שמזכיר חיצונית את אלוויס הצעיר, יש לו שתי דירות שהוא משכיר באילת, ככה הכרנו, כשהזמנו אצלו צימר. מאז הוא כבר הפך לחבר אמת. "אבל לפני שלומי", רן אומר, "את שוחה פעם אחת בים, כדי לשטוף את כל ההתקפה האחרונה הזו מעלייך".
והוא צודק, המים של מפרץ אילת שוב מוכיחים את עצמם. יש בהם משהו מלטף, משהו שהטמפרטורה שלו תמיד מדויקת, הם אוחזים אותי כמו אמא גדולה וכחולה ומנענעים אותי בעדינות מגל לגל. הנה עוד דרך אחת לנצח סופת שנאה - ללכת בהול לטבע. להיזכר כמה קטנה ולא משמעותית את, למי אכפת ממך ומכל ייסורי העולם הראשון המומצאים שלך כשיש לוויתני אורקה וספינות משא יפניות והרים אדומים במרחק?
כשאני יוצאת מהמים אני רואה שמישהו התיישב מטר מהמגבות שלנו. לא סתם מישהו, חבורה ענקית, ארבעה זוגות הורים, טריליון ילדים קטנים עם בגדי ים אלזה ואנה ומצופים, והם גם הביאו איתם מנגל, הבשר כבר עליו, מדיף עשן.
שנאה עצמית מובילה לפעמים לשנאה סביבתית. אני מקללת אותם בלב על שלקחו לנו את הספייס. כאילו זה לא מספיק, הכלבה הבוגדת שלנו מיד מאמצת אותם, היא מוכנה למכור אותנו בשניות תמורת אפשרות לקבל קבב. עכשיו היא מתגנבת לתור של האנשים שעומדים עם צלחות מול המנגל המעשן, מנסה להתחזות לסתם עוד ילדה נמוכה וחמודה שמגיעה לה נקניקייה כדת וכדין, ורק במקרה יש לה מאחורה חתיכת זנב שעיר. "תראה, תראה איך הם לא נותנים לה כלום", אני אומרת לרן.
ואז, ממש בעיצומו של השיפוט שאני עושה, קורה משהו. אמא אחת, צעירה מתולתלת בעלת גוף מושלם, ניתקת מהחבורה וניגשת אלינו. "אפשר לתת לכלבה שלכם אוכל?", היא שואלת, "לא רצינו להאכיל אותה בלי לשאול". מסתבר שהיא אילתית במקור, מפיקה ידועה שגרה היום בבלגיה, וכן, היא מעוניינת לעשות גם לנו צלחת, שנהנה גם אנחנו, "כי הכי כיף לאכול על הים". תוך שנייה הסככה שכל כך הייתי קנאית שתישאר רק שלי הופכת לקהילה, לשכונה שלמה של אנשים שנהנים מהאוכל שעל המנגל ומדברים אחד עם השני. זה מזכיר לי ישראל של פעם, שכמעט לא רואים יותר, בטח לא בסְחְלֶה השונא והאלים של 2023. ישראל של חום וצחוקים וחברות שמתלקחת בין אנשים זרים תוך שנייה.
בלילה, בצימר של שלומי, אני שוכבת על המיטה בשקט שלם כזה של עונג. רן מחשיך את החדר ומדליק מנורה מרוקאית כתומה ומהבהבת. אנחנו סוף־סוף סוגרים מעגל של דיכאון ועמידה במקום, שליווה אותנו חמישה חודשים, ועושים את מה שלא האמנתי שיקרה. מחליפים את המסך הקודם ומגיעים למסך חדש. "בגלל זה אנשים כל כך אוהבים להיות בזוגיות ארוכה", אני אומרת, מופתעת כמו קולומבוס. "בגלל שזה רק נדמה שזה חוזר על עצמו. בעצם, כל הזמן משתנים, צומחים לאט ולעומק, עד שיום אחד קורה מה שקרה לנו הערב, ואני פשוט מתאהבת בך שוב".
איך מנצחים פחד? רק באהבה, אבל לאט־לאט. מטפטפים אותה לבן הזוג הדפוק שלך בטיפות זעירות, בכל פעם קצת, עד שהוא יבין שכן, למרות שהוא סובל יש מישהו שזוכר איזה סלט ביצים הוא הכי אוהב, ואיזה ים מוציא ממנו גור מלוח ושמח שלא מתעסק בפצע. המשאלה שלא הצליחה לצאת סוף־סוף מגיעה אליי. "כל מה שגורם לי סבל - החוצה", אני אומרת בקול רם, וזה ככה פשוט בעצם. לא צריכה הצלחה גדולה, לא לנסות לבנות לי אגו אחר וחזק שמת על עצמו ופולט משפטי העצמה אסרטיביים כמו מגנט למקרר. רק ללכת צעד אחרי צעד, כמו תינוק שלומד ללכת, בעקבות כל מה שמשחרר אותי ונותן לי הנאה. "איזו יומולדת מושלמת עשית לי", אני אומרת לרן. הוא כבר חצי ישן, מותש לגמרי מהניסיון להציל אישה.
