בקיץ 2006, כשמלחמת לבנון השנייה פרצה, אל"מ (במיל') נוף ארז נכנס לרכב שלו ונסע מיד צפונה. ארז, בעברו סגן מפקד בסיס חיל האוויר תל נוף ומי שצבר 25 שנות טיסה במערך מסוקי היסעור והינשוף (בלקהוק), היה אז בשנתו הראשונה כמילואימניק. "התפקיד שלי במלחמה היה מפקד תא משולבים בפיקוד צפון", הוא מספר השבוע. "את התא הפעיל צוות מצומצם של אנשי מילואים כמוני. במשך 30 ימי המלחמה עבדנו במשמרות של 24־36 שעות רצופות, עם הפוגות של שש שעות בשק שינה מתחת לשולחן".
תפקידם של ארז ופקודיו במהלך המלחמה, היה פיקוד ושליטה בכל גיחות פינוי הפצועים שביצעו מסוקי חיל האוויר מתוך לבנון. וגיחות כאלה, היו למרבה הצער בשפע. "לא התאמנו כמו שצריך למלחמה הזו, לא חיכינו לה", ממשיך ארז. "אבל במהלך הלחימה הוצאנו 94 גיחות לתוך לבנון, רובן תחת אש, 56 מתוכן באור יום תחת אש כבדה, לחילוץ פצועים. חייהם של 94 פצועים קשה ניצלו בזכות הגיחות האלה. מי שקיבלו את הצל"ש על הפעילות המסוכנת הזו הן טייסות הבלק־הוק ויחידת החילוץ 669, ובצדק. הם הלוחמים שהיו בשטח. אבל חלק בלתי נפרד מהמשימה המורכבת הזו זה לקבל את ההחלטה לשלוח את הכוחות האלה פנימה, למשימות שהיו ברמת סיכון מאוד גבוהה. אני ישבתי שם בתור מפקד התא וקיבלתי את כל ההחלטות האלה, לפעמים בניגוד לדעה של בכירים ממני בחיל האוויר. היו לא מעט ויכוחים על ההחלטות שלי, אבל לשמחתי, בכולן הצלחתי".
מאז המשיך ארז בתפקידו כאיש מילואים. הוא פיקד על תא המשולבים במבצעים השונים שנערכו בעזה, מעופרת יצוקה ועד צוק איתן, ובמקביל הדריך את קציני צבא היבשה – החל מצוערי בה"ד 1 ועד למפקדי אוגדות – בהפעלת מסוקי הסער בעת לחימה. גם כשיצא לשליחות של חמש שנים בהודו, כחלק מתפקידו בתעשייה האווירית, המשיך להיות פעיל במילואים. "הייתי טס לישראל על חשבוני, רק כדי להשתתף בתרגילים של חיל האוויר ולשמור על כשירות", הוא אומר.
גם היום, בגיל 63, ארז עושה בערך 50 ימי מילואים בשנה. "המילואים הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי", הוא אומר. "תמיד העדפתי לעשות מילואים על פני כל דבר אחר, כולל על חשבון להיות עם הנכדים שלי. השנה עשיתי כבר 49 ימי מילואים, ואנחנו רק בחודש יולי".
אלא שאל"מ ארז כבר לא ישלים השנה 50 ימי מילואים. בשבוע שעבר הוא שלח מכתב למפקדיו, בו הודיע להם כי הוא משעה את התנדבותו בחיל האוויר בשל הרפורמה המשפטית. "זה היה אחד המהלכים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי", הוא אומר.
ארז ממש לא לבד. 161 אנשי מילואים כמוהו, כולם בעלי תפקידים במטה המבצעי של חיל האוויר, חתמו השבוע על מודעה שבה הצהירו כי יפסיקו להתנדב לשירות מילואים. נכון, לא מדובר בטייסים פעילים שיוצאים לגיחות בעומק שטח האויב, אלא בקצינים המשמשים בתפקידי פיקוד ושליטה ויושבים לרוב בבור של חיל האוויר בקריה בתל־אביב. אבל חיל האוויר, וצה"ל כולו, יתקשו מאוד לתפקד בלעדיהם במלחמה הבאה.
אל"מ ארז, אתה מודע לכך שמדובר בפגיעה בביטחון המדינה.
"אנחנו? מי שפוגע בביטחון המדינה זה ראש הממשלה, שמעודד כרגע את התהליכים החקיקתיים שגורמים לזה שאנשים כמונו לא מוכנים להמשיך לשרת. ראש הממשלה גורם לפגיעה בביטחון המדינה, יריב לוין גורם לפגיעה בביטחון המדינה, השרים בממשלה הם אלה שפוגעים בביטחון המדינה. ממש לא אנחנו, למרות שראש הממשלה דואג כל יום להפיל את זה עלינו".
נתניהו אכן הפנה השבוע אצבע מאשימה כלפי ארז וחבריו, כאשר הקדיש להם את נאומו בפתח ישיבת הממשלה. "ההסתה לסרבנות והסרבנות עצמה מנוגדות לדמוקרטיה ולחוק, אבל בדמוקרטיה שלנו הן גם מסכנות באופן ישיר את הביטחון של אזרחי ישראל", אמר. "לא ייתכן שקבוצה בתוך הצבא תאיים על הממשלה הנבחרת ותגיד: 'אם לא תעשו כרצוננו נוריד את השאלטר לביטחון'".
אנשי חיל האוויר לא היו היחידים שהודיעו לאחרונה על הפסקת התנדבות במילואים. גם כ־400 יוצאי סיירת מטכ"ל שלחו השבוע מכתב למפקד היחידה שבו כתבו כי "במידה ולא יגנזו תהליכי החקיקה הנוכחית אשר פוגעת בעצמאותה של מערכת המשפט, לא נוכל להמשיך להתנדב לשירות מילואים ביחידה". מכתבם הצטרף למכתבים אחרים של יוצאי יחידות שלדג, אנשי מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, רופאי המילואים, לוחמי יהל"ם, וזו ממש רשימה חלקית. אבל אין ספק שכשנתניהו דיבר על "קבוצה קטנה בתוך הצבא" שמורידה את השאלטר לביטחון, הוא כיוון לטייסים, בעבר ובהווה.
המהלך של ארז וחבריו למטה המבצעי היה רק הסנונית שבישרה על המשבר הגדול שעומד כרגע לפתחם של החיל, צה"ל והמדינה כולה. בשבוע שעבר הצטרפו למחאת אנשי חיל האוויר גם הדור הצעיר יותר של קציני המילואים, אלו שפעילים עדיין כטייסים ומהווים חלק בלתי נפרד מהפעילות השוטפת של החיל, אלו שבלעדיהם אי־אפשר לצאת אפילו לתקיפה שגרתית בסוריה. כ־150 טייסים שכאלה השתתפו בכנס שהתקיים בבני־ברק, במטרה לגבש החלטה ולהכריע האם גם הם מפסיקים לשרת במילואים. את החלטתם יקבלו במהלך הימים הקרובים, ובעוד החקיקה נמשכת במלוא עוצמתה.
בפעם הקודמת שבה טייסי המילואים איימו להפסיק לטוס, זה הגיע לכדי כך ששר הביטחון יואב גלנט הכריז, בנאום דרמטי, ש"השסע ההולך ונפער בחברה חודר אל תוך צה"ל וגופי הביטחון. זו סכנה ברורה ומוחשית לביטחון המדינה". זה נגמר ב"פיטוריו" של גלנט, במדורות באיילון ובסופו של דבר – בעצירת החקיקה וההתכנסות בבית הנשיא. גם השבוע פעל גלנט כאשר כינס דיון חירום בלשכתו, בהשתתפות הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר, אלא שבסיומו לא הסתכן שר הביטחון שוב בפיטורים ותקף את מה שהוא כינה "סרבנות וקריאות לסרבנות".
הדברים האלה כוונו ישירות לעבר ארז וחבריו. השבוע כינסנו שלושה מהם – כולם אנשי צוות אוויר מבצעיים לשעבר, מפקדי טייסות ובסיסים, שממשיכים לתרום מהידע, היכולות והניסיון העצומים שלהם גם היום כאנשי מילואים פעילים – לשיחה על סרבנות, דמוקרטיה, והקשר ביניהם. הרבה אמוציות ורגשות טעונים מצאנו שם. אופטימיות לא הייתה אחת מהם.
× × ×
תא"ל (במיל') ירון רוזן, בן 55, שירת בצה"ל במשך 32 שנה. "במהלך כל האינתיפאדה השנייה הייתי סגן מפקד ומפקד טייסת אפאצ'י", הוא אומר. "אני לא אנקוב בשמות של מחבלים ספציפיים, אבל כמעט כל הסיכולים הממוקדים נעשו על ידי הטייסת שלי". במלחמת לבנון השנייה השתתף במבצע חד וחלק, פשיטה שערכו כוחות של סיירת מטכ"ל ושלדג על בית חולים של חיזבאללה בבעלבכ, עמוק־עמוק בשטח לבנון. "אני נתתי חיפוי אווירי למסוקי היסעור שהוציאו משם את הכוחות שלנו בתום המבצע", הוא מספר. בהמשך מונה לראש מטה הסייבר הצה"לי, ולפני חמש שנים השתחרר והחל לשרת במילואים. היום הוא מפקד תא סיוע התקפי במטה המבצעי, זה שאמור לנהל את הסיוע שנותנים כל מטוסי חיל האוויר לכוחות היבשה במהלך לחימה. הוא עושה כ־60 ימי מילואים בשנה.
אל"מ (במיל') יהל (שביקש ששמו המלא לא יפורסם), בן 54, הוא טייס תובלה כבדה שפיקד על טייסת ועל שני בסיסי חיל האוויר. עד לפני חצי שנה עוד שימש כטייס מבצעי במילואים, ומאז הוא מפקד על תא שליטה האחראי על חילוץ טייסים שנטשו מעבר לקווי האויב בזמן מלחמה. "בהינתן שיש טייס שנוטש בשטח אויב, יש לנו את כל היכולות לחלץ אותו", הוא אומר. "ואני עושה 90 יום מילואים בשנה".
ארז, רוזן ויהל, כולם טייסים בעלי ניסיון קרבי עשיר ובעברם בעלי תפקידים בכירים. בלשון עדינה, כנראה מספר ימי המילואים השנתי שלהם עולה על השירות הכולל שביצעו חלק מחברי הכנסת ושלוחיהם שמגדפים אותם. "מילואים זה בשבילי ציונות. ככה חונכתי מהבית", אומר יהל. "זה בנימים שלנו", מצטרף רוזן. "זה תמיד בעדיפות ראשונה. אבל זהו, אנחנו הפסקנו להיות נחמדים".
6 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל הלוי, רה"מ נתניהו ושר הביטחון גלנט. “זהו, אנחנו הפסקנו להיות נחמדים" | צילום: קובי גדעון, לע"מ
ארז, כאמור, הגיש בשבוע שעבר מכתב למפקדיו שבו הצהיר כי הוא מפסיק את התנדבותו במילואים. זמן קצר קודם לכן פנה רוזן אל מפקדיו בטלפון, והודיע להם הודעה דומה. יהל עדיין לא חתם על מכתב, אך הוא מתכוון לעשות זאת בימים הקרובים, ככל שתתקדם החקיקה. "תמיד היינו אנשי מערכת, ואם היה משהו על ליבנו, אמרנו את זה בתוך המערכת", ממשיך רוזן. "אבל לראשונה ב־75 שנות קיום המדינה אנשים כמונו, שמרגישים שהם הסמל של הממלכתיות והפטריוטיות, נאלצים להגיע למצב שהם מוחים. זה פיצול אישיות חריג, דיסוננס בלתי נסבל, אבל אני חושב שיש לנו זכות כאזרחים למחות כנגד מדיניות רעה של הממשלה, זה דבר שמותר לנו ומותר לנו על פי חוק".
אין ספק שיש לכם זכות למחות כאזרחים. אבל אתם לא מוחים רק כאזרחים, אלא כאנשי מילואים.
אל"מ יהל: "כאנשי פיקוד חונכנו שאנחנו צריכים לנתח את התרחיש החמור ביותר, לנתח את הסבירויות, להבין מי האויב, ולפעול בהתאם. בניתוח שלי, הגורם הכי מסוכן להמשך קיומה של מדינת ישראל, המרכיב שיהפוך את ישראל למדינה משיחית, דיקטטורית, שלא שומרת על שוויון זכויות – זו הממשלה. מבחינתי, הסיכון הכי גבוה למדינת ישראל כרגע מגיע מגורמים משיחיים פשיסטיים שיושבים בממשלה ומסכנים את עתיד המדינה. אם אני צריך לעשות את השקלול בינם לבין נשיא איראן או מזכ"ל חיזבאללה, כרגע הם משיתים את פוטנציאל הסיכון הגבוה ביותר. אנחנו מנסים לעשות פעולות כדי למנוע ולעצור את אותו סיכון. ואנחנו צריכים לגייס את כל הכלים שיש בידינו, עד הקצה, כי אנחנו במלחמה. אנחנו צריכים להציל את המדינה ואנחנו נמצאים בחזית".
ואם תפרוץ מחר מלחמה מול איראן? לא תגיעו?
"זו שאלה שנוגעת לנו במקום הכי כואב, כי אנחנו הרי תמיד הראשונים להתגייס כשיש מלחמה. אבל אני אומר לך שמעכשיו כל עימות צבאי שיתחיל, אנחנו קודם כל נסתכל עליו ונבין מה הסיפור. אני לא חושב שהמדינה הזאת צריכה להרגיש שאנחנו, וגם לוחמים רבים אחרים, נמצאים ‘בכיס שלה’. אני אומר לך בשיא הכנות – אני סומך על מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל. אני סומך על הדרג הצבאי. לגבי שר הביטחון אני מתלבט, ועל כל מי שמעליו אני לא סומך בשום דבר".
אז שנבין: אם פורצת מלחמה באיזושהי חזית, ואומרים לך "אנחנו צריכים אותך בתא השליטה", התשובה שלך תהיה "תנו לי לבדוק את זה רגע"?
"כמעט את כל שנות השירות שלנו עשיתי תחת ממשלות ימין. זה לא הזיז לי כהוא זה. מעולם לא פיקפקתי באף ראש ממשלה. אני חייל שמבצע משימות. אבל היום החוזה בין הממשלה לבינינו הוּפר ביד ברוטלית".
תא"ל רוזן: "זה בדיוק הדבר שמפניו אנחנו מתריעים. מתחילת הדרך אמרנו שהמהפכה המשפטית תפרק את צה"ל, ומה שאנחנו רואים עכשיו זה בדיוק זה. זה התחיל בחלקים של צבא המילואים, אחר כך זה יפורר את צבא הקבע, אחר כך יתחילו סרבנויות נוספות בצבא הסדיר. צבא שהוא צבא העם חי ונושם רק כשהוא בלב הקונצנזוס, אבל יש פה הפרה בוטה ואונס של הקונצנזוס הלאומי הישראלי, והאחריות נופלת רק על ממשלת ישראל. הנהגה אמורה לאחד, לבנות קונצנזוס. ההנהגה הנוכחית רק מפרקת, וזה גועל נפש. יש פה ממשלה מורדת, שרומסת ברגל גסה את כל הערכים שהקימו את המדינה הזו. כשקוראים לנו נמושות ומוגלות, זה קץ הימים מבחינתי".
כשרוזן מדבר על "נמושות ומוגלות" הוא מתייחס לדברים שנאמרו בחודשים האחרונים על ידי ח"כים, שרים בממשלה ואנשי ימין על הטייסים: יעקב ברדוגו קרא להם "מוגלה שצריך להוציא" (והתנצל אחר כך על הסגנון), שלמה קרעי אמר להם "לכו לעזאזל", אלמוג כהן טען שהם "פריבילגים שחוצים את התינוק לשניים" וגלית דיסטל אטבריאן אמרה שהם "נמושות" ו"אנשים שמונעים מאנטגוניזם ל’ישראל השנייה’". וזו שוב, רק רשימה חלקית.
"מילא שאיזה טמבל אמר משהו", אומר יהל. "אבל איפה ראש הממשלה או שר הביטחון, שייתנו סטירה למי שאמר את הדבר הזה? אתה יודע מה, עזוב אותנו. למה שסרן צעיר בחיל האוויר יחתום קבע אם קוראים לו 'מוגלה'? יושבת שם ממשלה שמבזה אותנו, משפילה אותנו, ועושה כל מה שהיא רוצה. מישהו פה מרסק את כל הערכים הכי בסיסיים של העם הזה. הכל נשחט, ואני לא יודע איך נצליח לשקם את האירוע הזה".
אתם מסכימים עם הכינוי "סרבנים"?
יהל: "זה שיא האבסורד. אנשים שלא עשו מילואים בימיהם מטיפים לנו, שעושים 60 יום מילואים בשנה. חשוב גם להבהיר שאנחנו מתנדבים על פי חוק. יש לי זכות להגיד שאני רוצה להפסיק כי מזלזלים בי ופוגעים בי".
גם נתניהו, כשדיבר השבוע על סרבנים, כיוון מן הסתם אליכם.
רוזן: "מאה אחוז, אני מסרב. מסרב לוותר על הדמוקרטיה שבה אני חי. מי שמשנה את שיטת המשטר שידע שלצבא המילואים יש את הכוח לעצור אותו. ההתנדבות שלנו נותנת לנו זכויות להתנגד".
תומכי הרפורמה אומרים שאתם מנצלים את העובדה שיש לכם חשיבות מכרעת לביטחון, שאתם קבוצה קטנה שמשתמשת בכוח שלה במטרה להשפיע על רצון הרוב כפי שבא לידי ביטוי בבחירות.
"אתה צודק, הממשלה נבחרה כדין באופן דמוקרטי. אבל גם ממשלות שפינו שטחים או יצאו למלחמה נבחרו באופן דמוקרטי, ואז לא הייתה תופעה של הפסקת התנדבות. זה לא הסיפור של המחאה הזאת. פה מדובר על שינוי המשטר בישראל, ושאף אחד לא ימכור לנו סיפור אחר. אז שידעו כולם שלאנשי המילואים יש כוח. אותנו לא ייקחו כמובנים מאליהם וזה לא רק אנחנו. יש עוד מאות לוחמים, מסיירת מטכ"ל ומיחידות אחרות, שלא מוכנים להתנדב יותר".
אלא שבניגוד אליהם אתם חלק מחיל האוויר, שהוא זרוע אסטרטגית של מדינת ישראל. אתה יכול להבין למה זה יותר מדאיג?
"טוב מאוד שזה מדאיג. תדאגו. שראש הממשלה ידאג ויפסיק לפרק את צה"ל ומדינת ישראל".
× × ×
בניגוד לרוב צבא היבשה, חיל האוויר נשען באופן כמעט מוחלט על אנשי צוות האוויר המילואימניקים שלו, לא רק במלחמה אלא גם בפעילות השוטפת. טייסי המילואים לא רק שומרים על כשירות גבוהה, אלא גם משתתפים בפעילות מבצעית. יתרה מכך: בגלל ניסיונם העשיר, פעמים רבות טייסי המילואים הם אלו שמובילים את התקיפות המורכבות והמסוכנות ביותר.
גם במטה חיל האוויר בונים על מערך המילואים. כמה מאות אנשי צוות אוויר שכבר הפסיקו טיסות, בין היתר מפאת גילם, ממלאים את התפקידים המרכזיים ביותר במערך הפיקוד והשליטה של חיל האוויר בזמן לחימה. "בטווח הקצר לא יקרה כלום בעקבות הפסקת ההתנדבות של אנשי המטה", מרגיע רוזן. "האדמה לא תרעד והשמיים לא ייפלו. אבל בטווח הארוך זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה, פשוט מאוד. הכשירות המבצעית של צה"ל בלחימה נשענת על הקבוצה הזו של אנשי מילואים. הקבוצה הזו מחזיקה את הכשירות של חיל האוויר בלחימה. נקודה, סימן קריאה".
תקיפה באיראן, למשל, זה משהו שאפשר לעשות בלעדיכם?
רוזן: "כשמדינת ישראל תחליט ללכת לאיזושהי מערכה עם איראן, אנחנו מדברים על מלחמה. אז לשאלתך – לא, אי־אפשר לעשות את זה בלעדינו. כל מה שצה"ל ירצה לעשות במסגרת מערכה באיראן, שזה אומר גם מערכה בלבנון, יפגע בוודאות. שר הביטחון יודע את זה וראש הממשלה יודע את זה".
עמית סגל אמר בשבוע שעבר שאתם מהווים את הזרוע של גורמי המחאה האנרכיסטים בצבא. במילים אחרות: יש מיעוט קולני שמתנגד לרפורמה, הוא לא מקבל אפילו את צמצום עילת הסבירות, ואתם מייצגים של החלק הקיצוני הזה בצבא המילואים.
יהל: "אנחנו, למיטב שיפוטנו, וזה אחרי אלפי שיחות שאנחנו מנהלים בכל הזדמנות, מבינים ללא כחל וסרק, שהמדינה הזו נלקחה בשבי והולכת בכוח מלא לכיוון של דיקטטורה. אני לא מתלבט לשנייה שזה מה שהולך להיות. זה תהליך סדור שבהתחלה ניסו לעשות אותו בגרסה א', ועכשיו עושים אותו בגרסה ב'. לכן מי שמפרק את הצבא זה לא אנחנו, אלא ראש הממשלה וחבריו. נתניהו יכול בהינף יד לעצור הכל".
ונגיד שנתניהו יוצא בהצהרה חגיגית ואומר שהוא החליט להקפיא את הרפורמה. האם אתם לא חוששים שתומכי הרפורמה יגידו שלמעשה, ביצעתם הפיכה צבאית?
רוזן: "דמוקרטיה היא שיווי משקל של כוחות. אני שמח שאני חי בדמוקרטיה ויכול להביע את דעתי כאיש מילואים, שלובש גם זהות צבאית וגם זהות אזרחית. הפיכה צבאית זה אם הייתי לוקח טייסת ומפציץ את ישראל, כמו שהיה בטורקיה ב־2016 (אז מטוסי קרב של חיל האוויר הטורקי חגו בשמי אנקרה, ומסוקים הפציצו תחנות משטרה – א"א). אנחנו לא עושים הפיכה צבאית, אלא את הדבר המופלא ביותר שקרה מאז קום המדינה. זו שעתה היפה של הדמוקרטיה".
× × ×
מה שהכי מפריע לבכירי חיל האוויר לשעבר, זה העובדה שסירובם להתנדב למילואים הציב את מפקדיהם ואחיהם לנשק ולקוקפיט במצב כמעט בלתי אפשרי. "אני חושב שחיל האוויר וצה"ל נמצאים בשעה קשה מאוד", אומר רוזן. "אני כועס על ראש הממשלה שהכניס את הרמטכ"ל, מפקד החיל וכל מפקדי הזרועות לכזו תקופה איומה. אני מרחם על המפקדים האלה".
כיצד התמודדו המפקדים עם ההודעות שלכם?
ארז: "בשלב שבו ניהלתי שיחות עם מפקד היחידה הוא אמר לי שמבינים אותנו, ושכל זמן שזה לא יוצא לתקשורת הם מכבדים את הקפאת המילואים. הוא ביקש ממני מאוד שאני לא אצא עם הדבר הזה בצורה פומבית. אבל בשבוע שעבר, אחרי באמת הרבה שעות ולילות שאני חושב עם עצמי, הגעתי למצב שהבנתי שאני חייב לצאת עם זה החוצה כי ראיתי שהמון אנשים יושבים על הגדר. למעשה העליתי את עצמי על המוקד".
ואז מה אמרו לך מפקדיך?
"שחבל שעשיתי את זה, כי יהיה יותר קשה להחזיר אותי לתפקיד אם וכאשר אבקש לחזור".
תומר בר, מפקד חיל האוויר, דיבר עם מישהו מכם?
רוזן: "אני לא רוצה לדבר על התנהלות המפקדים, כי אני רוצה לשמור על כבודם. הוא והרמטכ"ל הולכים על חבל דק. הם אחראים לשמור על הכשירות והלכידות של החיל בתקופה ששתיהן בסכנה גדולה מאוד".
איך הם עושים זאת? הכלה?
"בוודאי שהם מנסים להכיל. אתה רואה שמח"א והרמטכ"ל מנסים להישאר מחוץ למגרש הזה".
מה לגבי שר הביטחון? בפעם הקודמת הוא עצר את הסחף.
יהל: "נראה שהוא לא מתכוון לעשות את זה עוד פעם, וחבל מאוד. כי רק הוא ועוד כמה שרים בודדים בממשלה מבינים את המשמעות הביטחונית של מה שקורה".
אחד מאותם שרים הוא שר החינוך יואב קיש, בעצמו טייס לשעבר, שאמר בשבוע שעבר בראיון ל"7 ימים" שצריך להתייחס לסרבנות כעבירה פלילית.
"אני לא רוצה להגיד מה אני חושב על יואב קיש".
ובכל זאת?
“אמרתי את זה כבר בהפגנות מול הבית שלו: תמחקו את המילה 'טייס' מהתואר שלו. זה לא רלוונטי. היום הוא שר, והוא לא בכיוון בכלל".
× × ×
תשומת הלב הציבורית והתקשורתית הגדולה שמתמקדת במחאת הטייסים, לא קשורה רק בביטחון המדינה. מעבר לחשיבותם הצבאית, יש סביב הטייסים הילה, כזו שנבנתה היטב במשך שנים ברוח "הטובים לטיס". אבל מאז שחלקם התגייסו למאבק במהפכה המשפטית, יש מי שדואג להבליט גם סטריאוטיפים אחרים שלהם: אליטה חילונית, אשכנזית, שמאלנית – ובקיצור, שייכים לקבוצה שנטען לגביה שרק "רוצה לשמור על הגבינה".
האם אתם לא חוששים שכעת, טייסי חיל האוויר יתויגו עוד יותר כשמאלנים?
רוזן: "שטויות. זה ממש לא נכון".
יהל: "אנשי צוות האוויר מגיעים מכלל קצוות הקשת, וכשיצאנו יחד למבצעים זה לא עניין אותי מעולם מה המוצא שלהם או העמדה הפוליטית שלהם".
ובכל זאת, כשמסתכלים על המערכים בצבא שהתאגדו לכדי אמירה נגד הרפורמה, רואים רופאים, אנשי סייבר ומודיעין, יוצאי סיירת מטכ"ל וטייסים. מה שנקרא "ישראל הראשונה".
רוזן: "אתה יודע מה זה ‘ישראל הראשונה’? כל מי שנולד ב־50 השנים האחרונות, לא בכה, והשיג בעשר אצבעות את כל מה שהוא עשה. חיל האוויר זה אורגן שלם שבנוי מישראל הראשונה – אנשים שעובדים קשה, שלא בוכים ולא מייללים. ישראל השנייה זה כל אלה שמקבלים סרבנות בחוק, שמקבלים תקציבים ולא עובדים בשבילם. בעיניי התיוג הזה הוא חלק מהניסיון של הממשלה לקעקע את המחאה הלגיטימית שלנו ולצייר אותה כאליטיסטית".
ואם הרפורמה עוברת - מה אז?
רוזן: "זו תחילת ההתפרקות של מדינת ישראל".
ארז: "אני חושב שאנחנו עלולים להגיע לרמה של הפגנות יותר אלימות. עוד לא מוצה כוח המחאה. הצרפתים, על העלאת גיל הפנסיה, עשו הפגנות הרבה יותר אלימות ממה שאנחנו עושים כאן. אבל גם אלינו זה יגיע. אני לא רוצה לחשוב על הרגע הזה".
יהל: "עם כל הצער והכאב, אני לא רואה את עצמי גר בדיקטטורה. כשאני אבין שכלו כל הקיצים אני אמצא פתרון אחר. לא נהיה חיילים בצבאו של פוטין".
itayilnai@hotmail.com
אחיי הטייסים, אל תסרבו פקודה | חן ארצי סרור
דווקא מתוך צדקת המאבק שלכם, אל תגררו אותנו לנקודת האל–חזור
טייסים, בדיוק כמו לוחמים אחרים שמשרתים במילואים, הם מיעוט נכחד שאזרחי ישראל צריכים להכיר לו תודה יום־יום. כל העלבונות שמוטחים במשרתי המילואים הם עוול על עוול במדינה שמייצרת פטור גורף משירות צבאי סדיר עבור חלק עצום מהאוכלוסייה, ושמערך המילואים שלה עומד על אחוז אחד בלבד. אחוז בודד שמסכים להפסיד עבודה, לעזוב אישה וילדים, להקדיש זמן ומאמץ – לפעמים גם בגילים מבוגרים מאוד – מתוך תחושת שייכות ומחויבות עמוקה למקום הזה. תחושה שהלוואי שהייתה נוכחת בכזה אופן בקרב כלל הציבור. פעם היו קוראים לזה פטריוטיות. נקודת המוצא הזו הכרחית לכל דיון, ומעקרת מהשורש אמירות משתלחות ומכוערות כלפי מי שמקדישים ממיטב שנותיהם וחייהם האישיים עבור הביטחון של כולנו. בייחוד כשהאמירות הללו מגיעות משרים ושרות בממשלה הנוכחית, שחלקם לא טרחו להתייצב בבקו"ם או נהנו משירות צבאי מקוצר.
כן, טייסים הם גם אליטה. כמו לוחמים אחרים ביחידות מיוחדות שנחשבות ליוקרתיות – הדלתות נפתחו להם בקלות רבה יותר באזרחות, השכר שחיכה להם בשוק העבודה הוא גבוה, ולתפקיד עדיין יש תהילה מסוג אחר. אבל חברה, כל חברה, זקוקה לאליטה משרתת. ודווקא מתוך אותה תודעת שירות, מתוך תפיסה של אחריות – עולה הזעקה בשורות הלוחמים. וראוי לה להישמע ואסור בשום אופן לבוז לה. להפך. זו קריאת השכמה.
אבל דווקא מתוך אותה תחושת אחריות ושליחות – סרבנות גורפת, קבוצתית, היא מסוכנת מאוד. בממשלות רעות ראוי להילחם בכל הכוח – אבל יש כלים שברגע שמשתמשים בהם עוברים את נקודת האל־חזור. במדינה מוקפת אויבים, עם אתוס של צבא עם, אין לצבא זכות קיום בלי קונצנזוס חברתי. ולכן לקצינים וללוחמים יש כוח עצום. ברגע שהוא מופנה אל מול ממשלה מכהנת, כל המהות של דמוקרטיה נסדקת. אי־אפשר לכפות דמוקרטיה בטנקים ומטוסים. זה אוקסימורון. גם אם המאבק הזה הוא צודק ומוצדק.
וגם, ברגע שבו משתמשים בנשק כל כך עוצמתי, אין לדעת מתי הוא יישלף שוב. מול איזה ממשלות, באיזה נסיבות. אי־אפשר לפרק לרגע ואז להרכיב. מה שמפורק – יישאר מפורק. אוהבים ללעוג לממלכתיות ולבזות אותה במציאות של קיטוב כל כך קיצוני – אבל בסוף הקרחון הגדול עליו מושתת המדינה הוא החוזה הממלכתי: השירות הציבורי, הצבא, הסמלים המשותפים. זו המסגרת שבתוכה אפשר להתקוטט ולהכריע. ברגע שהקרחון הזה יימס – לא נישאר עוד מדינה אחת, בוודאי לא נישאר המדינה שהכרנו. ניגרר מהר מאוד אל מלחמת שבטים הרסנית וחסרת תקדים. התרחיש הוא לא הונגריה, אלא לבנון.
האחריות למצב המסוכן הזה מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה וחבריו. הם הריבון, הם אלו שנבחרו, וראוי שהם אלו שיפסיקו להטריל את אזרחי ישראל מדי יום בהחלטות תמוהות במקרה הטוב או מסוכנות במקרה הנפוץ, ויחתרו לפשרה. המשבר בתוך שורות הצבא הוא אמיתי, וראש הממשלה חייב לחשב מסלול מחדש לטובת שלמות המרקם החברתי של המדינה, שממילא נמצא בפי פחת.
ובכל זאת, אחיי הטייסים, אל תסרבו פקודה. אל תגררו אותנו אל נקודת הקצה הזו – כי ספק גדול שנוכל להשתקם ממנה. אם המחאה שלכם תצליח והחקיקה תיעצר – זו בשורה רעה מאוד שמלמדת שבאיום ביטחוני ניתן להכניע ממשלה. וזה יקרה שוב ושוב. בפעם הבאה – אולי נגדכם. אם החקיקה תדהר למרות אזהרותיכם – זו בשורה רעה עוד יותר. אין פה תרחיש מוצלח. פירוק הצבא הוא פירוק החוזה החברתי של כולנו. דווקא מתוך צדקת המאבק, מתוך האחריות והמחויבות, מתוך הכרת התודה – צריך לפעול בדרכים אחרות.
