"יום השיבוש" בשבוע שעבר שיתפתי ברשת את מה שעבר על קרוב משפחה שלי, חולה סרטן בן 78. הוא יצא מביתו בשרון מוקדם כדי להגיע בעשר בבוקר לטיפול הכימותרפי שהוא עובר בירושלים, אך נתקע במשך שעות בתוככי העיר מודיעין בגלל החסימה של "אחים לנשק" בכביש 443. התגובות, כיאה לימים טרופים אלה, התחרו זו בזו בגסות הרוח ובחוסר הרגישות המופגן שלהן. טענו שהסיפור מומצא, שהמפגינים מקפידים לפתוח את הציר לאמבולנסים (הוא נסע ברכב פרטי ולא יכול היה לזוז קילומטרים רבים לפני המפגינים), והתגובה המשעשעת: "הודענו מראש שיהיו שיבושים. למה הוא לא לקח רכבת?" אתמול, כשרכבות בכל הארץ נעצרו, שובשו, נבלמו בפתאומיות על ידי בלמי החירום או דילגו על תחנות – כנראה היו ממליצים לו להתארגן על מסוק. מזל שהטיפול נדרש רק אחת לחודש.
על פי תנועת הרכבות, ועל פי כמות השוטרים, יש כאן ציבור ענק שחש שהמדינה צועדת לאסון ורק מחאה כזאת יכולה למנוע אותו. אבל מה שמדהים הוא השקר העצמי. דובר מד"א זכי הלר עלה לשידור ברדיו ynet וסיפר על ניידת טיפול נמרץ שנתקעה שעה עקב החסימות בזמן שהובילה ילד בהתקף אלרגיה ממכון וינגייט לבית החולים לניאדו, נסיעה שאמורה לקחת עשר דקות. זה לא הפריע לרועי נוימן, ממובילי המחאה, לעלות אחריו ולהמשיך להכחיש את המציאות. הוא טען שהמפגינים פתחו את הציר כשהגיעו אמבולנסים, וכששמע שהאמבולנס הספציפי הזה עמד כמה קילומטרים מאחור ולא הצליח להתקדם בגלל הפקק, הוא עבר להאשים את שאר הנהגים שנחסמו. כן, כן. עיתונאי אחר טען שהילד שוחרר בהמשך מבית החולים, מה שמוכיח בדיעבד שלא היה מדובר במקרה חירום. זאת רמת הטיעונים.
הקמפיין הזה להכחשת הנזק שגורמים השיבושים הוא מגוחך ומוזר. ראשי "כוח קפלן" יכולים באותה מידה לעמוד איתן מאחורי מעשיהם, ולטעון, כמו כל חוסם כבישים בהיסטוריה, שהם מצרים על עוגמת הנפש אבל לתפיסתם ההפגנה חשובה יותר. אפשר להתווכח על החקיקה המשפטית עד מחר, אבל לו הייתם משוכנעים שהמדינה הופכת לדיקטטורה של ממש, לא הייתם חוסמים כביש? כמו שאמרה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה: "אין מחאה אפקטיבית בלי הטרדה והפרעה לסדר הציבורי". דברי אמת. הבעיה היא שמי שאמור להגיד אותם הם המפגינים, שעסוקים בלשקר לעצמם שלחסימות כביש אין מחיר, ולא הסמכות העליונה במערכת אכיפת החוק, שלא מגיבה להתעלמות הספקטקולרית מהנחיותיה שלה.
על פי הנחיות פרקליט המדינה מאוגוסט 2020, "חסימה מכוונת וממושכת של ציר תנועה ראשי יכולה להוות נסיבה מחמירה המצדיקה כשלעצמה הגשת כתב אישום בגין התקהלות אסורה, ובוודאי אם נלווית לכך עבירה נוספת". כתוב שם שתכנון חסימת כביש או "ארגון הפגנה שמתוכנן לבצע בה פעולות המהוות עבירה על החוק יהיה נסיבה מחמירה שיכולה להצדיק הגשת כתב אישום". כך גם פגיעה ברכוש ציבורי. ומתי, על פי הנחיות פרקליט המדינה, "מכילים" חסימות כבישים? "הנטייה שלא להגיש כתב אישום תגבר אם מדובר ב'גלישה' לכביש, אם מדובר בחסימה לזמן קצר, ואם מדובר בחסימת נתיב תנועה לא מרכזי".
ובכן, בחצי השנה האחרונה צירי תנועה מרכזיים נחסמים באופן מכוון, לזמן ארוך, ועל בסיס שבועי או דו־שבועי. איך אפשר להבין את היעדרם של כתבי אישום? בין אם המשטרה מצליחה או כושלת בפינוי החוסמים, למה אנשים מרגישים בנוח להצית מדורה על כביש ראשי, להוריד שלט מגשר לגובה המכוניות, או לפרסם בגלוי קריאות להפרות חוק המוניות, ואיש מהם איננו משלם מחיר?
בתשובתה למזכיר הממשלה השבוע עסקה המשנה ליועמ"ש אביטל סומפולינסקי בתקיפת אנשי־קש. היא הסבירה שמערכת אכיפת החוק "אינה יכולה לגזור על עצמה עמידה ברף מספרי", כאילו מישהו ביקש, וכתבה ש"קיימים הנחיות ונהלים כתובים ואחידים", אך התעלמה מהצורך להסביר למה, למען השם, הנהלים וההנחיות האלה הושלכו לפח בחודשים האחרונים. ושוב, לא מדובר בדרישות הזויות של הממשלה לדכא את ההפגנות נגדה, אלא הנחיות שנכתבו על ידי היועמ"ש והפרקליטות עצמם לפני מספר שנים. לא פלא שהמסמך נקבר בהודעה לעיתונות שפורסמה ב־22:59 בלילה.
