כשהקריירה של אורי גלר הפכה בינלאומית, הוא שקל 58 קילו. זה היה בשנות ה־70, כשגלר נהג בקדילק שהיום עומדת במוזיאון הכפיות המכופפות ביפו, ובה הוא היה מחביא אוסף שקיות הקאה. בין ארוחות יוקרתיות עם חבריו אז, ג'ון לנון ומייקל ג'קסון, הוא היה יוצא לרכבו, שולף שקית ומקיא.
"גדלתי במשפחה ענייה", מספר אמן החושים המפורסם ביותר בעולם במאה ה־20, על הפרעות האכילה שאיתן התמודד. "זה קשור פסיכולוגית לקו המחשבה של ילד שהפך בבגרותו לגבר בולימי. אחרי שלחמתי בששת הימים ושוחררתי מבית חולים, התפרסמתי בצורה מטאורית. עזבתי את הארץ ורציתי להיות עשיר ומפורסם, והפכתי לסופרסטאר בכל העולם. רציתי להיות הכי טוב, הכי יפה, הכי חזק, כל מה שצריך בהוליווד".
באותם ימים פנה לגלר מפיק העל רוברט סטיגווד, והציע לצלם סרט על חייו של גלר, שבו יככב בתפקיד הראשי. "הוא אמר לי שכדי לקבל את התפקיד, אני צריך לרזות משמעותית", מגלה גלר. "לא הייתי בחור מלא, אבל רציתי לעשות כל מה שמפיק מוערך כזה אומר לי. לא רציתי לוותר על אוכל, במיוחד לא על קינוחים שהיו אהובים עליי, אז כשהלכתי למסעדות הקאתי בשירותים וחזרתי לאכול. זה גרם לי להתמכר לבולימיה, שהביאה אנורקסיה והכל יחד גרם להתקפי חרדה. בסוף שנות ה־70 האצבע שלי כבר לא עשתה את העבודה, אז התחלתי לדחוף מברשות שיניים לפה כדי להקיא. הייתי מוריד לעצמי דם, זה היה מחריד. חשבתי שאני עומד למות".
אז, בדומה להיום, גברים לא מיהרו לדבר בקול רם על הפרעות אכילה. לגלר, בשיא תהילתו, זה גרם להרגיש כמו האדם הבודד בעולם. "חשבתי שאני היחיד שמתמודד עם זה, הלכתי לרופא שלי במצוקה, בלי שאיש יודע, והוא אמר לי בפירוש, 'אם לא תפסיק את זה, אתה תמות בקרוב'", הוא אומר. "במקביל, באותם ימים הייתי חבר קרוב של אלטון ג'ון. יום אחרי הביקור אצל הרופא, אלטון הסתכל עליי ואמר, 'אורי, אתה נראה כמו ניצול שואה'. הוא היחיד שהאיר את עיניי. אני בחור גבוה ושקלתי בשגרה כ־80 קילו, אבל אז כבר שקלתי 58 קילו".
איך הצלחת לקטוע את ההפרעה הזאת?
"יום אחד יצאתי רזה וחלש מהקדילק שלי, והייתי צריך לתפוס את גג הרכב כדי למשוך את עצמי החוצה. איש צעיר שצריך לגרור את עצמו, ובשביל מה? החיים לפניי. באמצע הרחוב צעקתי, 'שלוש, שתיים, אחת - סטופ'. עם כוח הרצון עצרתי הכל, העלמתי את התקפי החרדה והבולימיה".
למה אתה חושב שלגברים קשה יותר לדבר על הפרעות אכילה?
"מאצ'ואיזם. קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים מוכרים שמתביישים, כי הייתי מהיחידים שדיברו על זה בפומבי. התחושה היא שזה מוריד מהגבריות שאתה צריך להציג כדי לקבל תפקידים 'גבריים' ולענות על ציפיות של אחרים. אין לזה סוף, אנחנו לא מתארים לעצמנו כמה גברים סביבנו מסתתרים עם הרגלי תזונה נוראיים, סובלים ומייחלים לפתרון. אבל כשמדובר במפורסמים, יש לנו כוח לעזור למיליונים שצופים בנו, וזו משימה".
הסרט שגרם לגלר לרדת באופן קיצוני במשקל, לא יצא לפועל. הוא גם לא סיפר למפיק מה הנזק שגרמה אותה הערה על משקל גופו, אבל את המסר חשוב לו להעביר לטובת מי שקורא את זה ונמצא במצוקה דומה. "אני פונה לגברים ולנשים שסובלים מהמחלה הזו, ואולי חושבים שזה מגניב ושווה את זה, אז לא, אם לא תפסיקו – אתם מסכנים את חייכם. ראיתי את המוות בעיניים שלי. זה שורף את הוושט, כשהחומצות עולות דרכה למעלה פעם אחר פעם".
איך נראתה נקודת השפל?
"הפכתי את הקדילק למותאמת להפרעה שלי. מאחורי המושב היו שקיות הקאה שאספתי ממטוסים אחרי שכולם ירדו, אוסף אחת־אחת. בשירותים במסעדות לא יכולתי להקיא, אז הרכב היה המפלט. היה לי כסף ובמסעדות הייתי מזמין את כל התפריט, אומר למלצרים 'ברינג אברית'ינג'. הייתי זולל הכל כי ידעתי שתכף אקיא את זה, אז אין בעיה. שכן הייתי מקיא בשירותים, הייתי פותח ברזים ומוריד את המים בשירותים כי לטשטש את הרעש של ההקאה, אבל עדיין היו שומעים".
והיום, עם הזמן שחלף והמודעות שחילחלה, יש באמת יותר הזדמנויות בתעשייה לאנשים בלי קוביות?
"לדעתי לכולם יש מקום, אבל אין מה לעשות, חיצוניות עוזרת. בארצות־הברית, עם כל הקִדמה, לא תמצאי מגישים עם שיניים צהובות. באופן אישי, אמרתי גם דברים שאני מתחרט עליהם. בתוכנית 'היורש' עלה קוסם לבמה ואמרתי לו, בטעות פטאלית, 'הגיע הזמן שתאבד משקל'. הוא נפגע וזה זרק אותי אחורה. שימי תבורי פנה אליי פעמים רבות בנוגע לקארין באומן ז"ל, ראיתי אותה וזה היה מחזה קשה. ניסו הכל אבל היה מאוחר מדי, וזה קורה להרבה בחורות צעירות שרואות את הכוכבות בהוליווד ומנסות להתחקות אחריהן".
× × ×
הפרעות אכילה הן נחלת הכלל, אבל מדוברות ברוב המקרים מפיהן של נשים שסובלות בגופן ובנפשן מתכתיבים חברתיים ומודל יופי סובייקטיבי ובלתי ניתן להשגה.
אלא שכעת, חמישה גברים מפורסמים שעובדים בתעשייה מודים באומץ, במה שרבים וטובים העדיפו להחריש עד כה בשל מחסום הבושה: כן, גם גברים סובלים מהפרעות אכילה, והרבה יותר ממה שאולי נדמה. אמן החושים אורי גלר, השחקנים דור הררי, אמיר זרד ועומר פרלמן, וכוכב 'האח הגדול' תום חיימוב, מדברים בגילוי לב על התסכול מהדרישות בתעשייה שגרמו להם, וממש לא רק להם, לפגוע בעצמם ולהרגיש פחות ראויים בגלל מבנה גופם.
"בואי נגיד את האמת ולא נתייפייף", אומר בדמעות אמיר זרד, כוכב הסדרה “בני אור”, שספג הערות פוגעניות על סט הצילומים שלה. "אם הייתי רזה, המעמד שלי בתעשייה היה שונה, הייתי מקבל יותר אודישנים ותפקידים, ובעיקר קמפיינים שהיו עוזרים לי להצליח ולהתפרנס בכבוד. אבל מעולם לא קיבלתי קמפיין, לא משנה כמה התאמצתי".
איך זה השפיע עליך?
"מאוד השפיע, הורדתי במשקל כדי לקבל הזדמנויות, לא כי זה בריא ולא כי רציתי, אלא כי ידעתי שזה יעזור לי בתעשייה שבה אתה חייב להיות יפה כדי להצליח. יבואו אנשים ויגידו, 'הנה, תראה את אוראל צברי ונוה צור שקיבלו תפקידים', אבל נשמה, הם לא הטייפקאסט שלי. כשמסתכלים עליי בתעשייה לא רואים שאני יכול לשחק מישהו מצחיק, רציני או יפה. רואים עבריין, ערס, גדול, מפחיד, שמן ומאיים. זה עצוב לי. שמעתי לא פעם משפטים כמו 'ביום שתרזה, נסתכל עליך אחרת'".
מה זה עושה לנפש לשמוע את זה?
"כבר ארבעה חודשים אני יושב בבית, לא קיבלתי אודישן אחד. לא כי התעשייה במצב רע, יש ים תפקידים, ולא כי אני שחקן לא טוב, כי כששיחקתי קיבלתי פידבקים חיוביים. פשוט סוכנים אמרו לי שאין אודישנים לטייפקאסט שלי, ואם יש אז יעדיפו לקחת את המוכרים יותר, כמו אוראל צברי, שעושה תפקידים קומיים. משחק זה החיים שלי, זו הסיבה שאני קם בבוקר והתכלית להכל. המשחק הציל אותי כמה וכמה פעמים, לאחרים זה מקצוע אבל לי זה דרך חיים, ולשמוע מאנשי מקצוע שבגלל משקל אני לא מקבל עבודות וצ'אנסים, זה עצוב".
היה קמפיין שהיית מועמד אליו ושמעת סירוב בגלל המשקל?
"כן, מישהו רצה אותי לקמפיין בחברה שלו, אבל ברגע האחרון אמר לסוכנת שלי, 'מפחיד אותי איך שהוא נראה, מה זה יעביר ללקוחות?' לא הייתי מופתע, אני יודע שזה העולם ואני חותם לך שאם ארזה, תהיה לי עבודה כמו חול".
מה עברת על הסט של “בני אור”?
"שאלתי את אחד היוצרים למה אני משחק בתפקיד משנה ולא שחקן ראשי, והוא ענה לי 'אתה לא יכול להחזיק תפקיד ראשי'. שאלתי למה, והוא אמר, 'אל תיעלב, אבל עם איך שאתה נראה, הפרצוף שלך לא יחזיק את זה'. לא עניתי, נחנקתי. תהיתי מה אני יכול לעשות, פגעתי בעצמי לא מעט, ניסיתי לרזות, אבל זה לא הלך".
איך נראה רגע השפל?
"פגעתי בעצמי הרבה. הגעתי למחשבות קשות של בא לי לקחת סכין ופשוט לחתוך לעצמי את הבטן כי זו הדרך היחידה שבה חשבתי שאני יכול להצליח. רואים בטלוויזיה פה ושם אנשים מלאים, וחושבים שעלק נותנים להם הזדמנויות, אבל זה חארטה אחושילינג".
זרד הוא לא רק שחקן מוכשר, הוא גם אדם ששיחה איתו מייצרת הערצה מיידית. הוא לא מייפה את המציאות, לא חושש לספר על הקשיים, הפגיעות והמילים שנצרבו על גופו, כמו אלה של מפיק מפורסם שקיבל מזרד תסריט לסדרה שכתב על חייו. כשזרד נשאל על מי הוא חשב לתפקיד השחקן הראשי, וענה שהוא ישמח לגלם את הדמות הזו בסדרה שכתב, הוא שמע 'תראה, אם אני מפיק את הסדרה הזו, אתה משחרר את התפקיד הראשי. אתה לא תחזיק את זה. אתה לא יהודה לוי, אתה לא יפה, זה לא ימכור'".
"קמתי והלכתי", נזכר זרד. "זה פגע בי כל כך. כתבתי לעצמי תפקיד כדי להצליח להתפרנס, וגם זה לא הלך. אני בוכה כמעט כל יום, נאבק בהרגלי האכילה שלי וסובל. אם בתעשייה לא היו מדברים אליי ככה, הייתי אוהב את עצמי כמו פעם, אבל אני מסתכל במראה ורק רואה את כל ההערות ששפכו עליי, ואין את מי לשתף".
פנינו להרבה שחקנים וביקשנו לשתף במה שאתה מדבר עליו בגילוי לב אמיץ. בודדים שיתפו פעולה.
"לאלה שלא הסכימו לדבר יש עבודה, והם מפחדים שישרפו אותם. מאחורי הקלעים הם עשו את אותם הדברים כמוני ופגעו בעצמם. אני הולך עם האמת שלי ואין לי כבר מה להפסיד. מי ששותק נותן לזה יד. אני רק מבקש מכל אלה שפגעו בי, במאים ומפיקים שחשבו שהם מבינים הכי טוב, שכשארזה ואשתנה כדי לקבל עבודה וכסף, אל תגידו לי 'רגע, בדיוק דיברנו עליך'. אם לא אתם, היה לי טוב בדיוק כמו שאני, אבל למי בתעשייה חשובה הבריאות הנפשית?"
× × ×
דור הררי, כוכב הסדרה "השוטרים", נכנס למשטר תזונה נוקשה כדי לקבל את התפקיד, אבל נושא דימוי הגוף עבורו החל כבר בילדות. "הייתי קטן, רזה וכחוש", הוא אומר. התפתחתי מאוד מאוחר, כולם סביבי תפסו צורה ואני נראיתי במשך שנים כמו ילד בן עשר, גם אחרי הצבא. בטירונות יצאה לי שערה ראשונה על הפנים. גמד, דחליל, שמעתי הכל ורציתי להוכיח את עצמי. כשגיליתי את הברייקדאנס התפתחתי וניסיתי לעבור תיקון".
עכשיו, כשהוא בתפקיד ראשי באחת הסדרות המצליחות בישראל, הוא מספר על המאבק הקבוע בדחפים שפיתח עם השנים. "הייתי במשטר תזונתי קשה, ולא חשבתי על כלום חוץ מאוכל", הוא מודה. "הדמות שלי חזרה לעונה השנייה אחרי ששרדה ניסיון חיסול, ויחד עם היוצרים הצענו שהיא תקום גדולה וחזקה יותר. ואז התחילה תקופה אינטנסיבית של אימונים, כשמבחינתי, מעולם, לא היה אכפת לי מה אני מכניס לגוף. הייתי אדם שבכל הזדמנות אוכל בחוץ ארוחות גדולות מאוד, כל ג'אנק פוד אפשרי שיש, ואם בערב אני רעב - אז דוחף קורנפלקס. ואז העפתי בקיצוניות את כל הזבל, הגוף שלי היה רעב ובאופן לא מודע הייתי קם למקרר, פותח אותו ונדהם מהפעולה שעשיתי אוטומטית כשאני עומד מול מקרר ריק. סגרתי אותו, ואמרתי לעצמי, 'וואו, מה הדיאטה הזו גורמת לי לעשות'".
מה עושים כשרעבים ונמצאים במשטר תזונתי נוקשה?
"הייתי חוזר לסלון, יושב כמו מטומטם ומחכה שהזמן יעבור עד שיגיע הזמן לארוחה הבאה שמותרת לי. הכל בשביל התפקיד, כי אני טוטאלי, זו ברכה וקללה. לא רואה בעיניים כשיש מטרה, ואני יודע שזה לא בריא, אני עד היום משלם את המחיר. המחסור באוכל היה קשוח, אבל הדרך הייתה מדרבנת כשיש מטרה. הדדליין היה הצילומים, וכשהם הסתיימו וכשאין מטרה באופק אתה חוזר אחורה".
כמה מודל היופי מכתיב עבודה לשחקנים?
"ברור שיש בעולם שלנו מודל יופי מאוד מיושן, אבל אין ברירה, אנחנו חשופים לציבור. אני מאחל לאדם יפה שההתקדמות שלו תישען על האיכויות שלו, למרות שבהרבה מקרים זה לא ככה. אנחנו לא רקדני טיקטוק ואושיות רשת, אנחנו חייבים לעבוד על הכישורים שלנו, כל השאר אלה שטויות וקשקושים ולא המקצוע. וזה מחיר שצריך לשלם כשחקנים".
בניגוד להררי, שגדל כילד שספג הערות פוגעניות על מבנה גוף רזה, השחקן עומר פרלמן היה ילד מלא, שהפך לאדם בוגר עם תסביכי דימוי עצמי קשים, שהובילו אותו לדיאטות ששום תזונאי לא היה מוכן לשים את שמו המקצועי עליהן. אם בכך לא די, הוא היה בארון בגיל ההתבגרות וראה איך בקהילה הלהט"בית לא פשוט להיחשף אם אתה לא חטוב.
"בקהילה יש מודל יופי תובעני, מחייב וקיצוני שעובר את הגבולות הבריאים", הוא מודה. "כולנו מושפעים מזה, ואצלי זה יכול לשנות מצב רוח אם יום אחד לא עשיתי אימון. זו רדיפה אחרי החיטוב בתרבות שאני חי בה".
מה לדעתך גורם לזה בקהילה?
"הקהילה הגאה הייתה נרדפת במיוחד באייטיז, מזוהה עם מחלות כמו איידס וחולשות, ועד היום אנחנו שומעים את האמירות הלהט"בופוביות נגדנו. כדי להילחם בדימוי הזה, אומץ דימוי גוף חזק וגברי שנשאר איתנו עד היום. מצד שני, בשנים האחרונות יש פריחה מהממת של עוד סוגים של מבני גוף, ואנשים לומדים לאהוב את עצמם כמו שהם, בתקווה שזה יפרוץ שמרנות בקהילה ובכלל בציבור".
איזה זיכרון שקשור בדימוי גוף נצרב בך מהילדות?
"הפרעות אכילה זו מחלה. הייתי ילד שמן ולא מקובל, ובכיתה ז' נרשמתי לחדר כושר, רזיתי והתחלתי לחיות בפיצוי הפוך, והפכתי לשחיף רזה מאוד עם המון בושה. וכשהגעתי לסטודיו למשחק, הרגשתי שמנסים להוציא ממך את הגבר־גבר, המאצ'ו. בא אליי מורה אורח ואמר לי, 'אני יודע שאתה הומו. עצה ממני, תחביא את זה כדי שייתנו לך יותר תפקידים ולא יכניסו אותך למשבצת הזאת'. הייתי אז עמוק בארון, בן 20, ומה אני יודע? זה עשה לי רע ממש ונתן לי תחושה של רזון מוגזם".
הרגע הזה הוביל את פרלמן לשינוי בחייו, שהתבטא כששיחק בתפקיד הראשי בסרט 'השחיין', שם גילם שחיין אולימפי ושאף להביא את גופו לכזה. ריצות ואימונים מסביב לשעות, הורידו אותו לשישה אחוזי שומן בלבד בגוף. "נהייתה לי מודעות יתר לפחמימות ולחלבונים. אסור עגבנייה, אסור גמבה, רק ירקות ירוקים. אחרי שבע שנים של טבעונות אכלתי רק חזה עוף בשביל לקבל את התפקיד".
וכשקיבלת את התפקיד, לפחות אז היה סיפוק אמיתי?
"הייתי גאה שהגעתי למטרה שהצבתי לעצמי, אבל גם התבאסתי בגלל מה שזה כלל. אסור אלכוהול ומסעדות, כי זה הרבה קלוריות, אז לא יצאתי עם חברים. על הסט יש אוכל עם מלא שמן, אז לא נגעתי שם בכלום. נראיתי נורא רזה, וכשהבנתי כמה זה עושה לי רע, העליתי את הכל חזרה ולא שיתפתי אף אחד. עד היום אני מסתכל על אוכל ויודע כמה קלוריות יש בו, ואם אני מפספס אימון אני במצב רוח רע".
מתי התעשייה תקבל שחקנים מלאים בצורה שווה, אם בכלל?
"אני חושב שיש משהו צבוע בזה שאנחנו ממשיכים לייצר את ההבדלה בראש. בתודעה שלנו שחקן שמן יכול לעשות רק תפקידים מסוימים, לרוב קומיים, ונשים מלאות בכלל סובלות ממיזוגיניה, וההערות שהן מקבלות - לטוב ולרע - יהיו לרוב קשורות במשקל שלהן".
ואצל גברים?
"זה כביכול יותר במסווה, לא אומרים את זה בקול אבל אתה רואה את היחס מהסביבה. היום אני שלם עם עצמי, אבל בטוח שאני מפסיד עבודות כי לאנשים יש תפיסות קודמות על הומואים ונשיות, ואותו הדבר אצל שחקן מלא שתמיד ירגיש שהוא צריך לפצות על זה וירצה לשבור את ההסללה לדמות הקומית, השמנה והמגוחכת. זה מוטמע בנו, וזה לא סבבה. צריך להתפרק מהקונוטציות השליליות".
× × ×
לבית האח הגדול תום חיימוב נכנס על תקן שובר הלבבות, עם חזות חיצונית שמסתירה היטב את הקשיים שאיתם התמודד והובילו אותו לניתוח שאיבת שומן בגיל 21, כי לא אהב את ה"צדדים" שלו, כמו שהוא מכנה את צידי הבטן. מילד צעיר שעבר בין תזונאיות הוא הפך למתבגר שמטופל אצל פסיכיאטרים כדי לאהוב את עצמו ואת הגוף שלו. "פחדתי לאכול, מאז שאני ילד והאמת שעד היום", הוא אומר. "השבוע הייתי באירוע ורציתי לאכול קינוח, ועצרתי את עצמי. הרגשתי שזה לא מתאים שיראו מה אני מכניס לפה וחשבתי איך ארגיש אחרי זה עם עצמי. זה שלח אותי לרגעים שבהם הייתי מתחבא כדי לאכול שניצל. אני אומר לך את זה ובא לי לשבור את הקיר ולבכות מהמקום שהבאתי את עצמי אליו בגלל התדמית שרציתי לבנות לעצמי".
איפה אתה מרגיש את הפער בין מה שחושבים עליך לבין התחושה בפנים?
"למשל, חבר אמר לי לא מזמן, 'החיים שלך תותים, טוב לך', כי זה מה שרואים ברשתות ואנשים מאמינים לזה. למרות שלאף אחד אין מושג מה מסתתר באמת מאחורי התמונה. רציתי להגיד לו שהרבה פעמים אני עם מסכה על הפנים, לא סתם אני מטופל וחי את הדבר הזה. בגיל 35 אני מתחיל לשחרר מהכאב ומהסרטים שהאכלתי את עצמי בהם כל השנים".
היום חיימוב מרגיש בנוח לדבר על הפרעות האכילה שלו, אבל במשך שנים הוא הרגיש שההסתרה הכרחית כדי לשמור על עצמו. "פחדתי לשתף, שלא יחשבו שאני חלש", הוא אומר. "בגלל בעיית המשקל שיש לי, הייתי בורח לאכול עוד ועוד. חשבתי שאקבל אהבה רק אם אראה בצורה מסוימת, חתיך ומפורסם. לא הייתי נכנס לחנויות בפומבי כדי שלא יראו איזה בגד ים אני מודד ויזכרו את המידה שלי".
מאז שהוא זוכר את עצמו הוא עובר מדיאטה אחת לאחרת. "מאוד קל לבנים לצחוק על בנים אחרים, ילדים הם עם רע. תפסו לי את הציצי, שהיום הוא חזה עם שריר, וצחקו עליי. גם כשאני אומר שהיום אני חזק, זו עוד מסכה. באודישן לאח הגדול התיישבתי, רגל על רגל, ושיחקתי את המשחק".
איך משחקים?
"מסתירים. פחדתי לגעת ברגשות כי מבחינתי רגש זה אוכל, אז אסור להרגיש ואסור לאכול, זה בא יחד. ואז אתה שוקל את הירקות שאתה אוכל, לא אוכל ארוחות שישי משמינות, הכל במשמעת כדי לא להתמודד. כשיצאתי מ'האח' הייתה תקופה שעשיתי הכל בפוזה, נראיתי כמו שרוצים, חוויתי הכל מהר מדי ולקחתי פסיכיאטר. הוא הסביר לי שלא אוכל להחזיק דרך חיים קיצונית לאורך זמן. התעשייה זה מקום ביקורתי, לכל אחד יש מה להגיד. אז הרגשתי שאני מקבל יותר אהדה כשאני חטוב, אבל זרקו לי מלא הערות בדרך, שאני מביך, מוזר, גם מהאקסית שלי שמעתי את זה. אז אתה מגיב בצחוק אבל זה פוגע".
למה אתה חושב שלנשים נוח יותר, יחסית, לדבר על המאבק במשקל והלחצים בתעשייה?
"זו נקודה מהממת. אני חושב שהתפיסה היא שגבר רגיש ופגיע זה לא גברי ולא סקסי. גברים לא יודעים לדבר על רגשות, לא חינכו אותנו ככה, לא מראים חולשות. גם אני הבנתי שאני לא חזק כמו שהיה לי חשוב להראות. התפרצה לי מחלה שגרמה לנשירה של השיער וכל הגוף התמלא בפצעי פסוריאזיס, לא ישנתי בלילות מכאבים, ויום אחד במקלחת השיער נשר בכמויות. הבנתי שתליתי את הביטחון העצמי שלי במראה החיצוני, ושאני חייב לטפל בזה כי אני רוצה להיות יותר מזה, יש בי הרבה מעבר".
מתי התעשייה תקבל גברים מלאים בצורה שווה?
"חבר שלי, אמיר זרד, התראיין גם לכתבה הזאת. אני שרוף עליו, הוא קורע אותי לגזרים כשהוא מספר מה עובר עליו. הוא מלא מוטיבציה ואף אחד לא נותן לו הזדמנות. זה לא מוזר שכל הגיבורים הם חתיכים עם קוביות בבטן? אני שאבתי שומן בגיל 21 כי רציתי להיראות כמו מייקל לואיס, כי אמרו שהוא אידיאל היופי, ומבחינתי הוא היה בלתי מושג בלי ניתוח. הבנתי שאין לזה סוף, אני לא אראה כמו מייקל אבל אני אוכל להיות שלם בהרגשה".
היום אתה שלם?
"היום אני עולה למשקל ומרגיש טוב כי אני אוהב את עצמי אחרי מה שעברתי. יש אנשים שנראים מעולה ומרגישים נורא בפנים, ואני לא רוצה שנערים יגדלו עם התסביכים שהיו לי ויחשבו שמה שהם רואים כנוצץ הוא באמת כזה".
lior-o@yedioth.co.il
