כל מי שמכיר היטב את חופי תל־אביב בוודאי כבר נתקל באיום החם של הקיץ: המטקות. הכדורים טסים באוויר, וכל פיסת חוף פנויה מאוישת על ידי קבוצת שחקנים אחרת. לכל קבוצה צבע משלה, הווי משלה ויריבויות משלה, אך את הקבוצה המפתיעה ביותר תוכלו למצוא בחוף מציצים, שם היא משחקת ארבע פעמים בשבוע, שש שעות ביום.
"השחקנים פה הם לדעתי הכי מבוגרים בחוף", מצהירה איריס גרינברג. היא בת 70, סבתא לשלוש נכדות, גרה ברמת־גן, והיא זו שמגיעה ראשונה בכל בוקר, תולה את הצילייה הכחולה שכבר הפכה לסימן ההיכר של הקבוצה. "יש כאן אנשים שמשחקים בקבוצה למעלה מ־60 שנה. חלק מהמקימים כבר נפטרו, חלקם בבית ולא יכולים לצאת. אנחנו כל הזמן מקבלים שחקנים בוגרים חדשים.
"האהבה שלי לים התחילה בגיל חמש. כשהייתי בת שבע כבר הפלגתי על סירות. והאהבה הזאת היא שגיבשה פה את כולם. כבר כשהייתי בת 13 התחלתי לשחק מטקות בים בצורה רצינית, רק חברה ואני. ומאז הבנתי שים זה משפחה".
איך נכנסה הקבוצה לחיים שלך?
"בשלב מסוים שיחקתי בקבוצה בהילטון גורדון, ואז מצאתי במציצים חבורה שלמה של אנשים בני גילי והתחברנו. עסקתי במחשבים ויצאתי לפנסיה, ומאז אני פה. משתדלת ליהנות מהחיים כל יום ויום. הילדים והנכדות באים לחוף ומשחקים איתי, גם כלתי משחקת.
"יש כאן אנשים מבוגרים ממני, כמו רוחל'ה, שהגיעה לחוף בתור ילדה כשאבא שלה היה סבל בנמל תל־אביב. אנחנו כאן בימי שני, רביעי, שישי ושבת. סוף השבוע הוא חגיגה. אוכלים, שותים, משחקים, מתענגים בתענוגות החיים. שלושים־ארבעים איש מגיעים לפה ביום. אנחנו חוגגים ביחד אירועים, חתונות, מסיבות. פעם שכרנו אוטובוס ונסענו כולם לצפון".
גם מנהיג החבורה, אלי טל (70), מסכים. "רק אהבה לא עשינו ביחד", הוא מכריז ועל ראשו הבנדנה המפורסמת שלו. "נולדתי בתל־אביב, אחרי הצבא הצטרפתי לפרויקט ביטחוני בנגב ועבדתי פה", הוא מספר, "ואז הגיעה אשתי ולקחה אותי לאמריקה. נולדו לנו שם ארבעה ילדים, אבל אני עדיין הייתי בא לחוף הזה כל שנה, כל קיץ. גר במלון כדי להיות הכי קרוב לחוף".
כשהכדור באוויר נרקמת החברות
בעודו מדבר אני קולטת את השרשרת שעל צווארו: מטקה כסופה. "יש מגן דוד על המטקה הזאת", הוא מסביר, "עשיתי אותה במיוחד לאהבות הכי גדולות שלי בחיים, המטקות וארץ ישראל. כשהייתי עסוק עם הילדים הייתי בא לקיץ בישראל רק לשבועיים, וזה היה לי קשה מאוד. זה הפך אותי לחולה. היום הילדים גדלו, יש לי שני נכדים. הם לא צריכים אותי. אז עכשיו אני בא לארץ לשמונה חודשים רצוף".
וכשאתה לא בים, מה אתה עושה?
"אין לי השכלה, אין לי מקצוע, אבל אני נמשך להיסטוריה וגיאוגרפיה ונכנסתי לעולם העתיקות. יש לי שתי חנויות בגבעתיים, וכשאני לא בים אני בעתיקות. אני בים יותר משאני בבית, גם בחורף אנחנו באים לפה כל יום. אני משחק עם האנשים פה 40 שנה. יש כאלה שאני מעריץ, בני 90, שהקימו את הקבוצה. הם כבר לא משחקים יותר כי קשה להם, אבל אנחנו עדיין מבקרים אותם, הם חלק מהחבורה".
מה יש במטקות האלה שכל כך מרגש אותך?
"זו האהבה הכי גדולה שלי, בעיקר כי אין במשחק הזה תחרות. צריך להיות חבר אמיתי, להרגיש את מי שמולך. אין במשחק הזה מנצח כי אתה רוצה להישאר כמה שיותר זמן עם הכדור באוויר. החברויות הכי טובות נרקמות כשהכדור באוויר. אפילו אם עוברת אישה יפה אף אחד לא מסתכל, רוצים להמשיך לשחק.
"המטקה שאני משחק איתה עולה למעלה מאלף שקלים, עשו לי אותה במיוחד. יש לי גם מטקת מזל שהיא המטקה הראשונה הטובה שלי, אבל היא כבר שחוקה, אז אני לא משחק איתה אבל מביא אותה לכל מקום בשביל המזל. אנחנו משחקים בצמדים קבועים, אני משחק עם איריס, אבל זה בעיקר צמד רשמי כי אנחנו כל הזמן משחקים עם אנשים חדשים. אצלנו אין עונה, גם ביום סוער אנחנו יוצאים לשחק. מכסים בצדדים הכל, שלא ייכנסו רוח וגשם, ומשחקים. הפעוטון של מציצים".
חיים בשביל סוף השבוע
לחבורה המופלאה הזו תוכלו להתקבל אם עברתם את גיל 70 או שצלחתם את ועדת החריגים של הקבוצה. הם משחקים בצמדים, בשלשות, כל אחד ומה שמאפשר הגיל. ואפרופו גיל, כמו שכבר אפשר להבין, הוא לא מאיים פה על אף אחד. בני ה־80 מחזיקים הכי הרבה זמן על החול, יורים כדורים לכל עבר.
"אני הילד של החבורה, רק 12 שנה פה", קורא אליי מכיוון הים איל אשד. הוא ולאורה רוקח, שמשחקים יחד כצמד, הצטרפו למשפחה המיומנת אחרי שעברו דרך ועדת החריגים. "אני בן 65, והתחלתי לשחק מטקות בבת־ים, הייתי גם גולש רוח. הגעתי לפה בגלל הגיל של הקבוצה שאני כל כך אוהב. תביני, אני גר בראשון־לציון ומגיע לפה במיוחד, מסדר את המשמרות שלי בחברת החשמל כדי שלא יתנגשו עם המשחקים".
מה מושך אותך לפה?
"כשאתה מתחבר למקום מסוים, לחוף, אתה לא יכול לעזוב. כשאני נוסע לחו"ל אני מתבאס שהפסדתי שישי־שבת בים. אנחנו חיים בשביל סוף השבוע הזה. אשתי גם משחקת. זה ממכר".
"זו קבוצת קשישים מוכרת בעיר", הוא צוחק, "תמיד נחמדים, תמיד מזמינים לאכול ולשתות איתם. אנחנו מלמדים אנשים לשחק כדי שייכנסו לקבוצה, ברגע שבן אדם הוא נחמד אנחנו מצרפים אותו אלינו".
לאורה מצטרפת גם היא לשיחה. היא בת 52, ועלתה לארץ מרומא כשהייתה בת 20. "המשפחה של אמא שלי הייתה גרה פה, בחוף מציצים, והוא מסמל בשבילי חופש", היא מספרת, "בתור נערה באיטליה הייתי משחקת טניס בטורנירים והכל, וכשעליתי לארץ הפסקתי. אחרי שנה התחתנתי עם בעלי, שהיה שחקן מטקות.
"ואז הכרתי את איריס. היינו מגיעים לכאן ויושבים מאחורה, מתביישים. מחכים שחבורת המקצוענים הזו תשים לב אלינו. עד שאיריס אמרה 'מה אתה יושבים שם? בואו לפה, בואו נשחק'. את המטקה הראשונה שלי קניתי מאיריס".
אי־אפשר להימנע מהחיידק
השנה, אחרי 20 שנות היעדרות, אליפות תל־אביב-יפו במטקות חוזרת, והחבורה החלה את הבוקר בטורניר קשוח כדי להראות לצעירים מאיפה משתין הדג. האירוע, בהובלת עיריית תל־אביב-יפו, רשות הספורט העירונית וקאנטרי גורדון ובחסות דקטלון ישראל, יתקיים בשבת הקרובה, 22 ביולי, בחופים פרישמן ובוגרשוב בעיר בין השעות 17:00-9:00.
במסגרת הטורניר, שיעשה כבוד למשחק החופים הכי ישראלי, יתקיימו תחרויות בקטגוריות זוגות לנשים, גברים וזוגות מעורבים. קריטריון גיל אין, והחבר'ה האלה לא רואים ממטר. למנצחים מובטחים שלל פרסים, גם כספיים, שאותם יוכלו לחלק לנכדים.
אני מחליטה לקום ולנסות לשחק גם, לומדת מהמומחים, אולי הם יצרפו אותי לטורניר כגו'קר של הקבוצה. ברוריה רבינר, 78, שרואה אותי מפילה את הכדור שלוש פעמים בעשר שניות, פוסקת: "קורדינציה זה הכי חשוב. זה עניין של זריזות".
"אל תראי אותי ככה, עם השיער הלבן. כל עוד פעילים אז פעילים. יש לי קורדינציה וכוח, ואני ספורטיבית ותחרותית. ועוד טיפ חשוב", היא מייעצת לי, "תמיד להסתכל אך ורק על הכדור, לא על היריב. זו טעות ראשונה של כל שחקן מתחיל".
איך התחלת לשחק מטקות?
"ים בשבילי היה בכלל דבר זר, הגעתי לגורדון מירושלים בבגרותי. מיד רציתי נורא לשחק מטקות, הלכתי עם מטקה מעץ בחוף אבל הצעירים לא שמו עליי. המשכתי לטייל מאוכזבת, ופתאום ראיתי קבוצה של מבוגרים ששאלו אותי אם אני רוצה לנסות. הם אמרו שיש לי פוטנציאל, שאני אשחק עוד 20 שנה".
ובסוף זה לא לקח 20 שנה.
"אחד מהם לקח אותי כפרויקט והתחלתי לשחק. מפה לשם מצאתי מישהי לשחק איתה, אמרנו ששתינו תת־רמה אז נשחק יחד. ואז הגיעה הקורונה שעשתה שמות לכולם, אבל לי היא עשתה טוב כי החוף היה ריק. היינו מגיעות בהיחבא, גירשו אותנו ובאנו שוב. אין, זה חיידק שאי־אפשר להימנע ממנו. המטקות, הספורט.
"אני משחקת שמונה שנים, זה מעט לשאר החבר'ה. התחלתי לשחק בגיל 70, למדתי פה שאין באמת פקטור לגיל. השחקן הכי טוב שלנו הוא אברהם מגבעתיים, והוא בן 92. הוא היה משחק עם מרים שנפטרה, הם היו צמד, ועכשיו הוא משחק עם כולם. אפשר להתחרות מול הכי צעיר ולנצח אותו. אותך אני קורעת".
מה את הכי אוהבת במטקות?
"את הזריזות, ובעיקר את החברות. כל משחקי הספורט הם תחרותיים, ופה זה חברי. אני יכולה לשחק עם ארבעה אנשים שונים ואני מתאימה את עצמי לכל אחד. לא צריך לחפש הישגים. אנשים רואים אותי משחקת והם בהלם, מציעים לי להתחרות נגדם, אבל אני לא רוצה להתחרות. בזוג התחרות היא יחד, לא משנה כמה מהר וחזק תשחק, המטרה היא משותפת. אסור להכשיל את השני".
ברוריה מספרת שחמשת נכדיה לא מתעניינים במטקות. "לא בא להם, אין דור שלישי", היא אומרת, "לאנשים בגיל שלי אין הרבה תעסוקה והחברויות פה ממלאות את הלב. אף אחד פה לא הכיר את השני לפני הקבוצה, אנחנו באים לפה כל פעם, משחקים ומכירים. זה שיש פה אנשים שהם בני למעלה מ־90 זו דוגמה בשבילי. אני יודעת שאין לזה סוף".
מטקה מטקה
כמה דברים שאולי לא ידעתם על המשחק שנחשב לספורט הלאומי של ישראל
- זהו משחק כדור המיועד לשני משתתפים או יותר, שמטרתו היא להתמסר במשך זמן רב ככל האפשר מבלי שהכדור ייפול לקרקע
- לרוב, במשחק החובבני אין מנצח או מפסיד
- על פי חוק, משחק מטקות ייערך רק במקום מסומן ומגודר המותר למשחקי כדור בחופי רחצה מוסדרים, על מנת שלא להפריע או לפגוע במתרחצים
- המשחק הומצא בישראל, אך משחקים אותו גם בברזיל, איטליה ויוון
- מקור השם הוא מהמילה מַדַקָּה בערבית, שפירושה הוא עלי. צורת המטקה, המורכבת מידית שבסופה חלק מעוגל, היא בעלת דמיון לעלי
- בתל־אביב ישנו מוזיאון מטקות ייחודי בעולם, הנמצא בביתו של אמנון ניסים, אגדת מטקות בעיר, ומוצגות בו למעלה מ־450 מטקות
פורסם לראשונה: 00:00, 20.07.23
