הימים הם ימים אחרים. לא מסוג הימים שהכרנו. ימים שבהם יש שטוענים שהיום הוא לילה והלילה הוא יום. שהעובדות אינן אובייקטיביות. שהסטטיסטיקה מניפולטיבית. שהמספרים משקרים. שהמדע, הכלכלה, ההיסטוריה, המורשת - מוטים פוליטית, או לפחות כשהם מזהירים שמה שקורה פה עכשיו יהפוך את המדינה לאחרת, יהפוך אותנו לאחרים.
אנחנו כבר אחרים. חלקנו משפשפים ידיים ומחייכים כשמפגינה נגד ההפיכה המשטרית נדרסת ברעננה. חלקנו מבקשים להחזיר את התקשורת לימים שבהם היה רק ערוץ אחד, רק הפעם בלי העניין הזה של ממלכתיות. חלקנו דורכים על תמונות של שופטים. חלקנו גאים בשנאת האחר, השונה, החושב אחרת. חלקנו ממש מחכים לגלות שהחודשים האחרונים היו חלק מהפקת ענק של טרנטינו (הרי הוא מסתובב בינינו! טרנטינו!) והנה מגיע הקאט.
ואין קאט. רק כת עבריינית ומשיחית שניצלה את הדמוקרטיה כדי להתברג לצמרת השלטון, ועכשיו היא מזהמת את הבאר שהיא ינקה ממנה במי ביבים. כורתת את ענפי הליברליזם שאיפשרו לה לצמוח באין מפריע. מעליבה את הציבור שמאחורי הפרגוד, אי שם לפני מה שמרגיש כמו נצח, בחר בידיעה שיש חוזה עם המדינה. הסכם שמגן עליו. ששומר עליו גם אם יפסיד, גם אם יהיה מיעוט, ושכלליו מבטיחים לו שתמיד יש לו סיכוי לשנות, להשפיע.
אך בחודשים האחרונים ההסכם בין המדינה לפרט - הופר. הייתה זו המדינה שהתחילה, כשהבשורה על "רפורמה" שתשנה לחלוטין את מאזן הכוחות בין הרשויות - אותו מאזן שמונע ממדינה להפוך לצלחת פטרי של שחיתויות, עסקנות פוליטית וריקבון מוסרי וערכי - נפלה לאזרח על הראש ללא יכולת להתכונן או להתגונן. אזרח, אזרחית, שעד כה כיבד את החוזה, ציית לחוקים, שילמה מסים, שירת בצבא, קיבלה על עצמה את הדין לשחרר למדינה את הילד שגידלה בביטנה ולהתפלל יום־יום שיסיים את השירות ללא פגע. בתמורה אותו אזרח, אותה אזרחית, ידעו שהמדינה מחוייבת גם להם. שהיא רחוקה מלהיות מושלמת, אבל שהיא משתדלת, שהיא עם הפנים קדימה.
ומה קורה כשמדינה מפסיקה או מאיימת להפסיק את חלקה בחוזה? ובכן, גם האזרח מפסיק, או מאיים להפסיק, את חלקו. לשבירת חוזה יש השלכות דו־צדדיות. הזעזוע בממשלה מטייסים ולוחמים שמאיימים להפסיק לסכן את חייהם עבור ארץ ששינתה את פניה הוא עוד הוכחה לזלזול באזרח. זה שבלעדיו - בין אם הוא טייס או רופאה או גננת או פקיד שומה - אין מדינה. פשוט כי הקשר בין האזרחים למדינה אינו חוק טבע, אלא קונבנציה אנושית שנוצרה על ידי אנשים למען אנשים, שהבינו שהחיים בה - על מוסדותיה וחוקיה - עדיפים על חיים בג׳ונגל נטול מוסדות וחוקים. אבל עכשיו, משצד אחד הפר את החוזה הקדוש שבין האדם למקום (תוך שהוא נשבע שאין פה הפרה אלא רק אי־הבנה של הסיטואציה, ובכך גם מזלזל בהבנת הנקרא והנשמע של האזרח) - כלום לא קדוש. גם לא צה"ל.
ההתמקדות באי־ההתנדבות (או בסרבנות, למי שסבור שהבחירה בתפקידים מסכני חיים הם חובה אחרי שירות החובה, שאינו חובה מלכתחילה לחלקים בציבור הישראלי) היא פספוס של המהות. והמהות אינה העובדה שחיילים מאיימים להניח את החוגר או הכנפיים בשלישות, אלא הטיימינג שבו הנשק הזה נשלף. במשך 75 שנה הצבא כלל לא מעט חיילות וחיילים שהשתתפו במבצעים צבאיים בהובלת ממשלות שהם לאו דווקא תמכו בהם; שהגנו בגופם על התיישבויות שלאו דווקא היו שותפים לאידיאולוגיה שלהן. שפינו מתנחלים בהתנתקות גם אם זה מאוד כאב להם. מעולם לא נרשם בהיסטוריה של ישראל אירוע כזה, שבו כל כך הרבה טייסים מסרבים לשרת את המדינה. עד עכשיו. ולכן, הסיפור הוא לא אי־ההתנדבות, או הסרבנות, אלא העובדה שזה קורה עכשיו, ושזה חייב להגיד משהו על הימים האלה. הימים הם ימים אחרים. לא מסוג הימים שהכרנו. כשהיסודות מתפוררים, הציבור שמסכן את חייו יכול לשלוף את נשק יום הדין. מבחינתם, ואולי גם מבחינתנו, כלום כבר לא קדוש.
