הסרטון שצולם סמוך לשער החסום של קבוצת כנרת הוא אחד מסממני השבר החברתי והשנאה העזה ששוטפת את הארץ. מככב בו אדם לא צעיר במשקפי שמש, לבוש טישירט כחולה שממנה מבצבצות ציציות, לראשו כובע מצחייה, זקנו הלבן ארוך ולידו עומד בחור המנופף בדגל מפלגת עוצמה יהודית. הוא צולם בשיאו של יום השיבוש הסוער השבוע, קצת אחרי חמש בערב, על ידי אחת מתושבות המקום.
כשהוא מבחין בה מצלמת הוא מתקרב ומטיח בה: 'תצלמי, מאדר פאקר, תצלמי, יא שמאלנית, יא רקובה, אני שונא אותך למה כנראה אין לך יהדות בכלל. פאק יו!'
יש להם, לקיבוצים – אגב, כמו ליישובים קהילתיים, מושבים והתנחלויות – שער כניסה צהוב מברזל שנע על מסילה. לא צריך יותר מדי כדי לחסום אותו. מספיק ששלושה־ארבעה רכבים יעמדו לרוחב הכביש ועל שוליו פגוש אל פגוש וזהו, אין כניסה ואין יציאה. את השערים האלה אפשר לחסום כמו שמתנגדי החקיקה המשפטית חוסמים את איילון, או את צומת הגומא בגליל העליון. אפשר לקרוא לזה עין תחת עין או תג מחיר, התוצאה היא אותה תוצאה.
לא צריך להיות איציק זרקא (פעיל הליכוד שאיחל למפגינים נגד החקיקה: 'תישרפו בגיהינום! עוד שש מיליון שיישרפו הלוואי') כדי לחוש שנאה יוקדת מעומק הלב. הקרע בעם מציף טינה ואיבה היסטוריות. הנה הקיבוצניקים היהירים והמתנשאים האלה, אומרים לעצמם בבית־שאן ובקריית־שמונה, לא מספיק שהם התעמרו בהורים שלנו והשפילו אותם, עכשיו הם גם לא סופרים אותנו ואת הפתק ששמנו בקלפי. ועוד מעיזים לחסום לנו את העיר. זו הרוח והיא עכורה ורעה ומאיימת להטביע את כולנו.
מנקים את המקלטים
חסימות הקיבוצים החלו בסיבוב הקודם, באביב. רגע לפני שראש הממשלה נתניהו עצר את החקיקה, נחסמו בזה אחר זה הכניסות לקיבוצי עמק חרוד – בית השיטה, תל יוסף ועין חרוד – על ידי מפגינים תומכי ימין, חלקם תושבי בית־שאן הסמוכה. סרטונים שצולמו אז בידי המפגינים עצמם והועלו לרשת תיעדו סצנה הזויה: תושב מבוגר שיצא מרכבו בניסיון להבין מה קורה נדרש על ידי כמה צעירים להצהיר שהוא תומך ברפורמה, בבן גביר ובנתניהו אם הוא רוצה שייתנו לו לעבור.
התגברות המחאה נגד החקיקה וימי השיבוש בסיבוב הנוכחי הביאו בשבוע שעבר להתארגנות של פעילי ותומכי ימין מקריית־שמונה לחסום שערי קיבוצים בגליל העליון. בזה אחר זה נחסמו הכניסות לכפר גלעדי, דפנה ועמיר. הקיבוצניקים מצאו עצמם מעוכבים ליד השער. סרטונים שהופצו ברשתות תיעדו טורים של רכבים תקועים וויכוחים מלווים בקללות נוראיות.
המחאה נגד המחאה יושבת על פצעים ישנים שמעולם לא טופלו ולא ונרפאו. זו מחאת נגד שמאגדת מספר מצומצם מאוד של אנשים, אך נראה שהרוב בקריית־שמונה מזדהים איתה ותומכים בה. כל זה קורה כשעל הגבול הסמוך אוסף חיזבאללה באופן גלוי מספיק כוחות מיוחדים כדי להסתער על הגדר ביום פקודה. את המתיחות הזו לא רק חשים אלא גם רואים בעיניים: עמדות לוחמים שהוקמו מול הגדר ותצפיתנים לאורך כל הגבול, כמו זוג רוכבי האופנוע שנסעו הלוך ושוב מול קטע הגדר שאותו תיעדנו ממטולה. 'הם מהמודיעין של חיזבאללה', אמר לנו אמיר שושני, שמהמרפסת שלו צילמנו את האופנוענים, 'בזמן האחרון הם כבר לא מסתתרים אלא מסתובבים חופשי־חופשי'.
ומה שמדהים הוא שבשני הצדדים הניצים, מימין ומשמאל, יש מי שרואה באפשרות שתפרוץ מלחמה כדבר היחיד שיכול להציל את החברה הישראלית מעצמה. תושבת קריית־שמונה העובדת באחד הקיבוצים אמרה לנו: 'רק אתמול ניקינו את המקלט בבניין בגלל המתיחות, וחשבתי לעצמי שאם תפרוץ עכשיו מלחמה, העם כולו יתאחד, השמאלנים והימנים, וכולם ישימו את המחלוקות בצד. כואב לי שזה מה שאני רוצה בסתר הלב'. גם אחד ממארגני חסימת הקיבוצים, אביתר כהן, שנולד בקריית־שמונה וגר כיום בשדה אליעזר, אומר שמלחמה, חלילה וחס, תרגיע את הרוחות. 'בשעת מלחמה', אמר לנו, 'אין סיכוי שהעם לא יתלכד. כל טייס שחותם עכשיו סרבנות, כל לוחמי היחידות המיוחדות שחותמים על כל מיני מכתבים, אני בטוח שכולם ירוצו לטייסות וליחידות ויתייצבו. העם יתלכד, זה יקרה מעצמו, אני בטוח בזה'.
3 צפייה בגלריה
כהן (מימין) וסלאב. "כשהם חוסמים זו דמוקרטיה. כשאנחנו חוסמים זו אלימות" | שושני. "פצצות סירחון מול חיזבאללה"
ובאחד מהקיבוצים הסמוכים לגבול אמר לנו בחור לא צעיר, מהמפגינים הקבועים נגד חוקי המהפכה המשפטית בצומת הגומא, כי חסימות הקיבוצים הזכירו לחלק מהאנשים תמונות מהמלחמה בלבנון השכנה: 'יש פה חבר'ה שעוד שירתו בלבנון הראשונה. הם ראו בעיניים את מלחמת האזרחים שם, את מחסומי הפלנגות שהחוק היחיד ששלט בהם היה 'מי שנוצרי עובר, מי שלא – שלא יתקרב'. זה מה שמפגיני הימין עושים פה. למשל, בחסימה בדפנה. עשו שם מחסום נושם, עמדו חבר'ה מקריית־שמונה ואמרו: 'זה, אני מכיר את אבא שלו, תן לו לעבור, זה, אני מכיר אותו מהעבודה, בחור נחמד, יאללה שיעבור'. זו לבנוניזציה מטורפת. חלוקה לשבטים כמו בלבנון. וכל זה כשפעילים של חיזבאללה מטפסים לנו פה על הגדר, עושים מאיתנו צחוק. והאמת, אני מתפלל שתפרוץ מלחמה'.
עד כדי כך?
'בטח. זו הדרך היחידה כרגע לעצור את הקריסה פנימה של מדינת ישראל, להרגיע קצת את השנאה היוקדת שהתפרצה בין השבטים, את ההתפרקות בין יהודה לישראל. הלוואי שתפרוץ מלחמה, הלוואי. זה הדבר היחיד שיכול להציל אותנו. ואת זה אני אומר בתור אחד שגר לא רחוק מהגבול ויהיה מהראשונים לחטוף במלחמה כזו'.
'עושים לנו 'נה' בעין'
רפאל סלאב, נציג מפלגת הציונות הדתית בקריית־שמונה, טוען שמתנגדי החקיקה מייצרים מצג שווא בפרסומים שהם מעלים ברשתות, ולפיהם 'קריית־שמונה עומדת בחזית המאבק נגד החקיקה'. 'זה שקר מוחלט', מתקומם סלאב, 'בתוך המחאה שלהם, פה בגליל העליון, יש בודדים מהקריה. יד אחת מספיקה לספור אותם. רוב המפגינים הם מהקיבוצים בסביבה. בהפגנות הראשונות שלהם הם התכנסו בתוך העיר, ופנינו אליהם בבקשה שייצאו מכאן, שיפגינו בחוץ. בקריית־שמונה יש רוב מוחלט לימין, הכי שמאלנים כאן מצביעים ליברמן. כולם פה בעד הרפורמה'.
אבל נדמה שהכעס שלכם הוא לא על עצם ההפגנה בעיר. זה בא ממקום עמוק יותר.
'ברור שיש משקעי עבר. מפריע לנו שהם משתמשים בשם של העיר שהתמודדה במשך עשרות שנים עם קטיושות ומציאות ביטחונית וכלכלית מורכבת כסמל למחאה שלהם. הם לקחו בשבי את מרקם היחסים העדין בין העיר לקיבוצים. יש ביניהם קומץ קטן של אנשים מהקריה שמצלמים אותם מכל זווית כדי להגיד, 'קריית־שמונה נגד הרפורמה'. זו הנדסת תודעה מלוכלכת'.
אביתר כהן אומר שלא גדל על שנאה לקיבוצים. 'גדלנו יחד, הם ואנחנו, אבל אי־אפשר להתעלם מהעבר. לא חינכו אותי לשנוא אף אחד, אבל תראו מה זו צביעות: כשהם חוסמים לנו את העיר, זו דמוקרטיה. כשאנחנו חוסמים, זו אלימות. התפיסה הזו שהם לכאורה מעלינו, שבזכותם אנחנו נמצאים כאן, שהם מפרנסים אותנו, שהם אליטה ולהם מותר כי הם אדוני הארץ ויכולים לעשות מה שהם רוצים, זה שיא ההתנשאות. נגמרו הימים שאנחנו הווסלים שעובדים עבורם והם לא סופרים אותנו. הם עושים לנו חסימות והפגנות באמצע היום, וזו גם סוג של התנשאות שאומרת: 'אין לנו לחץ של עבודה'. אנחנו עשינו להם חסימות בחמש וחצי בערב עד שש, אתם יודעים למה? כי במשך היום אנשים אצלנו בקריית־שמונה עובדים, נלחמים על הפרנסה שלהם, לא יכולים לצאת להפגין. סך הכל רצינו להעביר להם מסר: אם אתם לא רוצים שנשבש לכם את החיים אל תשבשו לנו את החיים. באנו לשים להם מראה, שיראו כמה זה לא נעים. לא עשינו הפגנה אלימה. חסמנו עם רכבים את שערי הקיבוץ וישבנו בצד. מי שאמר שהוא צריך לצאת עם הילד לחיסון או איש צוות רפואי שהיה צריך להגיע למשמרת בבית חולים, נתנו לו לעבור. הגיע וטרינר לטפל בכלב חולה, נתנו לו להיכנס'.
ישבנו בבית קפה בקניון 8. בשולחן ליד ישבו כמה תושבים ותיקים. 'הם בכוונה באים אלינו לעשות לנו 'נה' בעין', אמר אורן ברק והתכוון לקיבוצניקים, 'כאילו לא עשו לנו מספיק בעבר. דפנה, חוליות, כפר בלום, הגושרים, כולם סגרו לנו בגדרות את הנחלים שעוברים אצלם. מתנשאים עלינו, מרימים את האף, למה ככה? במה הם יותר טובים ממני שהם מסתכלים עליי ככה מלמעלה?'
3 צפייה בגלריה
בר־און. "שלא ייקחו בעלות על קריית־שמונה" | רודולף. "כשחסמו, רבצתי בבריכה" | פרץ. "שלא יגידו שהם נאבקים עבורנו"
שקט ייענה בשקט
מי שיזם את חסימת הקיבוצים הוא אהרון מאיר דמרי, תושב קריית־שמונה ונציג עוצמה יהודית המתמודד בבחירות הקרובות לרשות המקומית. הצעד שלו היה תגובה לפעולת שיבוש של מתנגדי החקיקה, שנסעו באיטיות ברחוב הראשי של העיר בשיירה כ־150 רכבים. כמה שעות לאחר מכן יצא דמרי עם שניים מחבריו, ככל הנראה לא תושבי האזור, לחסום את השער של קיבוץ כפר גלעדי. 'הם הגיעו אלינו לעיר לשבש לנו את החיים, אז גם אנחנו שיבשנו אצלם. גם לנו מותר להפגין', אמר לנו.
פעיל במחאה נגד החקיקה מאחד הקיבוצים באזור אומר שקריית־שמונה תמיד הייתה עיר ימנית של אנשים מתונים ושקולים, שקולם לא נשמע עכשיו. הוא חושש לדבר בשמו כדי שלא יסומן על ידי אנשי הימין. 'הציונות הדתית־לאומית כאן', הוא אומר, 'נרמסת על ידי כהניסטים. אלה אנשים של בן גביר שרוצים פה תוהו ובוהו, מלחמת אחים. חוץ מדמרי היו כאן גם פעילים מבאר־יעקב שעזרו לו לחסום את הקיבוצים'.
גם רפאל סלאב מתמודד על מקום במועצת העיר קריית־שמונה. 'לי עצמי לא נוח הסיפור של חסימות השערים', הוא אומר. 'לא הלכתי לחסום אף קיבוץ ויתרה מזאת: קראתי להפסקת כל החסימות באזור, כולל של מתנגדי החקיקה, והכרזתי ששקט ייענה בשקט. אם הם לא יחסמו אותנו, לא תהיה סיבה לחסום אותם'.
את נמרוד בר־און זה לא משכנע. בר־און, 48, במקור מקיבוץ דפנה וכיום תושב קריית־שמונה, הוא אחד מפעילי המחאה הבולטים בגליל העליון. 'נמשיך למחות, ואם צריך, גם נחסום צמתים וכבישים', הוא אומר, 'החסימה שלנו היא לא אישית, אנחנו לא נגד אף אחד מתושבי קריית־שמונה. חוץ מזה, שלא ייקחו בעלות על העיר. אני גר בקריית־שמונה ויש סטודנטים שגרים כאן ומפגינים איתנו. בהפגנות שלנו היו דוברים שהם תושבי קריית־שמונה. המחאה שלנו היא גם למען תושבי קריית־שמונה שלא מסכימים איתנו'.
אבל ברור לך שאתם נוגעים פה בפצעים מהעבר.
'זה ברור, אבל בואו, מי נמצא בשלטון כבר יותר מ־40 שנה? למה בכל שנה צריך להתחנן בפני חברי כנסת שיזרקו לנו כמה מיליונים? כולנו זוכרים שביבי אמר לתושבת קריית־שמונה שהתלוננה בצדק על סגירת חדר המיון בעיר, שהיא משעממת אותו'.
אותה תושבת, אורנה פרץ, השאירה את התקרית הזו מאחוריה. נתניהו התנצל בפניה והיא חזרה להיות אחת התומכות הבולטות שלו בעיר. השבוע חתמה פרץ על יוזמה לחסימת קיבוצים עם פעילת הליכוד אורלי לב. השתיים הפיצו רשימה של עשרות קיבוצים מכל רחבי הארץ, וצירפו ביום שני בערב הוראות הפעלה: 'מחר יום השיבוש הימני כולם יוצאים מהבית לקיבוץ הקרוב אליו עם זמבורות ודגלים'. לב פירסמה פוסט נפרד שבו כתבה: 'מבצע אמץ קיבוץ יוצא לדרך. יום שלישי נעמיד משמרות מחאה אזרחית בשערי הקיבוצים בכל רחבי הארץ (...) אין דמוקרטיה עם קיבוץ!'
כשבאנו השבוע לבניין שבו פרץ גרה, תפסנו אותה רותחת מזעם. 'שלא יגידו שהם נאבקים גם עבורנו, אנשי קריית־שמונה. איפה הקיבוצניקים היו כשנאבקנו על חדר המיון? ואיפה הם היו כשיצאנו למחאת הדיור הציבורי בעיר? לא ראיתי אותם חוסמים כבישים ומפגינים על הפשיעה המטורפת בצפון. חאלס, אי־אפשר לעבוד עלינו יותר. ושלא יטיפו לנו מוסר'.
גם בני 80 יטוסו
משם נסענו לדן רודולף בקיבוץ עמיר. את עמיר, היושב על הגדה המזרחית של הירדן, חסמו החבר'ה מקריית־שמונה בערב יום חמישי. רודולוף, 84, מוותיקי הקיבוץ, היה באותה העת בבריכה. 'היה כזה יום חם', הוא אומר, 'ופשוט רבצתי במים. לא ידעתי בכלל שחוסמים את השער שלנו'.
אשתו בת־עמי הכינה קפה, הביאה עוגה ויצאה לאסוף זוג משקפי קריאה מחנות אופטיקה בקריית־שמונה. 'זו עיר המחוז שלנו', אמר בעלה דן, 'כמעט הכל אנחנו עושים שם. אני תומך בהפגנות בצומת הגומא ולוקח בהן חלק מפעם לפעם. הן לחלוטין לא מכוונות נגד אנשי קריית־שמונה. אני חושב על זה לא מעט, שואל את עצמי מה עשינו לאנשי קריית־שמונה שהם כל כך לא אוהבים את הקיבוצים. כשהם באו הייתה בינינו בעיית תקשורת. בקיבוצים חיו יוצאי אירופה ומזרח אירופה, והם באו מהמזרח, ממרוקו, עיראק, תוניסיה. הוותיקים אצלנו לא הכירו את המנטליות שלהם, אבל גם הם לא הכירו את המנטליות של האשכנזים. עד היום כולנו סובלים מזה. מי שאשם בדבר הזה הוא בן־גוריון, שהכריח את הקיבוצים לקבל את אנשי קריית־שמונה לעבודה במקום להקים להם מפעלים ומקומות עבודה אצלם. הכריחו אותנו להעסיק אותם כשכירים בכל ענפי הקיבוץ, וזה בילבל אותנו. הרי הקיבוץ נוסד על רעיון העבודה העצמית. הקיבוצניקים המייסדים לא רצו להיות בוסים, לא רצו לקחת פועלים ולנצל אותם. זה החטא הקדמון שלנו. אני באמת מצר על כך. אנחנו צריכים להושיט יד לשכנים שלנו, אנחנו באמת לא נגדם'.
סיימנו בבית של שושני במטולה. שושני, רכז הביטחון השוטף לשעבר של המושבה ומפקד כיתת הכוננות בהווה, גר בקושי 50 מטר מגדר הגבול הנמתחת מעל ערוץ נחל עיון. מעבר לגדר האדמה חרוכה, עדות לשריפה שהציתו פעילי חיזבאללה בשבוע שעבר, ביום השנה למלחמת לבנון השנייה. באותה שעה טיפסו פעילי הארגון על חומת הבטון שבקצה השני של המושבה ועקרו ממנה מצלמת תצפית. 'הם נעשו חצופים יותר', הוא אומר, 'אנשי הארגון חותכים את הגדר לאור יום בנקודות שונות מול חיילי צה'ל, זורקים אבנים על חקלאים שלנו, מסנוורים אותנו עם צייני לייזר עוצמתיים'.
ואיך צה'ל מגיב?
'באחד המקרים חיילים הגיבו בפצצת סירחון. תסלחו לי, אבל זו תגובה מטופשת. הגבול הזה הולך ומתחמם, והדרג המדיני לא מאשר לצבא שום תגובה'.
הוא פעיל בהפגנות בצומת הגומא ונסע בשיירת הרכבים שתקעה את התנועה בקריית־שמונה ביום השיבוש בשבוע שעבר. דיברנו על הקרע בעם, על מכתבי הפסקת ההתנדבות ועל האפשרות שתפרוץ מלחמה שאולי תאחה את הקרעים. 'דבר אחד בטוח: כל אלו שאומרים שהם מפסיקים להתנדב למילואים, יתייצבו כאיש אחד אם תפרוץ מלחמה. הלחימה לא תלכד את העם, היא אולי תלכד את הצבא. כל השורות יתמלאו, אבל דקה אחרי המלחמה הכל יתפרק מחדש'.
הנה משהו שפרץ מסכימה איתו עליו, אף על פי שהוא חלק ממתנגדי ממשלת הימין. 'זה לגמרי מה שיקרה אם חיזבאללה יתקוף', אמרה לנו, 'אם יהיה צורך, גם טייסים שמאלנים בני 80 יטוסו. לא יהיה ימין ושמאל במלחמה. במלחמה כל ישראל ערבים זה לזה, ובין המלחמות הם רבים זה עם זה'.
מצור של חמש דקות
ההיענות לקריאה של לב ופרץ לחסום קיבוצים ביום השיבוש 'של השמאלנים' השבוע הייתה מזערית. למעגן מיכאל הגיעה קבוצה קטנה של אנשי ימין שהעמידו את רכביהם מול השער. הם פונו משם בתוך זמן קצר ידי המשטרה. חברת הקיבוץ צפרא קיפניס, שהשתתפה באותו הבוקר בחסימת כביש החוף על ידי מתנגדי החקיקה ומקפידה ללכת לכל ההפגנות, אומרת שלא התרגשה. 'שמעתי שמדובר בחבר'ה שהגיעו אלינו מההתנחלויות ביהודה ושומרון, שהם לא מהאזור. המשטרה באה והזיזה אותם די מהר, עובדה שהספקנו לצאת מהקיבוץ ולהגיע לחסימה בכביש החוף בשעה שנקבעה מראש, בשבע בבוקר'.
מה דעתך על האקט של חסימת הקיבוצים?
'אין לי בעיה עם זה, אחרי הכל, אני עצמי חוסמת כבישים במסגרת המחאה. שיחסמו את השער הראשי, אנחנו נצא משער צדדי'.
גם בקיבוץ גבעת השלושה נחסם השער על ידי קבוצת מפגיני ימין מפתח־תקווה. אחד מהם, יאיר שחר, אומר שהם הגיעו בשש בבוקר לשער הקיבוץ ובמקום כבר חיכתה להם ניידת. 'השוטר ביקש שנחנה במגרש חניה סמוך, ואמרנו שאם אי־אפשר לחסום ברכבים, נחסום בגופנו. איך שעמדנו בשער, השוטר קרא לתגבורת והגיעו חמש ניידות ושוטרים נוספים מלאי נחישות להעיף אותנו מהמקום. ושתבינו, היינו בסך הכל חמישה מפגינים. תמיד ידעתי שיש אכיפה בררנית, אבל לא דמיינתי שככה זה נראה'.
אבל למה לחסום שער של קיבוץ?
'באנו לחסום קיבוץ שיוצאים ממנו כל שבת שני אוטובוסים לחסום את צומת עזריאלי, צומת מרכזי בתל־אביב. לא הגיוני שלהם מותר ולנו אסור'.
ניר מאיר, מזכ'ל התנועה הקיבוצית, נשמע ביום שלישי בערב מרוצה. 'יש הרבה מאוד קיבוצניקים שמשתתפים במחאה נגד החקיקה, אבל זו לא המחאה של הקיבוצים. הם משתתפים במחאה לא כקיבוצניקים אלא כישראלים החרדים לעתיד המדינה. במחאה הזו לוקחים חלק פי שלושה־ארבעה ישראלים מאשר סך כל האנשים שחיים כיום בקיבוצים. הפניית הזרקור אלינו היא ניסיון להקטין את המחאה. עובדה שזה נכשל. במעגן מיכאל הייתה חסימה של חמש דקות. לשער של החותרים הגיעו שניים וחצי אנשים. זה כלום בפיתה'.
odedshalom1971@gmail.com
