הדבר החשוב ביותר שקורה בימים אלה בחברה הישראלית בקושי מגיע לכותרות. בשקט בשקט מתארגנות עוד ועוד קבוצות שפועלות למען פשרה. תומכי הרפורמה של יריב לוין, מתנגדי ההפיכה המשטרית, ורבים אחרים שמחפשים פשרה, מקיימים קבוצות שיח והידברות. הולך ונוצר מכנה משותף שקורא להשגת פשרה.
"אנו מתמודדים עם ימים לא פשוטים. נראה שהמדינה נמצאת במשבר עמוק ועלולה להגיע לקרע בלתי ניתן לאיחוי. לא משנה מי צודק, ברור שהעם ישלם מחיר כבד מנשוא". כך נפתחת הקריאה המשותפת, שעוד נכתב בה: "כדי להביע את החיבור הבל יינתק בין יהדות לדמוקרטיה, ברוח מגילת העצמאות, תצא בשעה 08:45 (ביום ראשון הקרוב - ב"י) צעדת דגלים: "ואהבת". ניצור שרשרת אנושית עד הכנסת. תחת הכותרת: "חובה להגיע להסכמה רחבה, יחד נמנע את הקרע בעם. אחים ואחיות אנחנו".
אין לקבוצה הזאת שם, ויש עוד קבוצות, כן ירבו. הקבוצה הנוכחית כוללת שורה מרשימה של אישים, כולל רבנים בולטים מהימין, כולל אלה שמזוהים עם מפלגות הימין, כולל רבים מאלה שמזוהים עם המחאה והם בין מנהיגי המחאה, כמו שקמה ברסלר, משה רדמן־אבוטבול ורבים מקבוצת 555, שמאגדת מאות טייסים, ואישים מהשמאל, כמו עמי אילון. ואם הרב אליקים לבנון, פרופ' מאיר בוזגלו, אביגדור קהלני, אמונה אלון, מוטי קידר וראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין מסוגלים לחתום על קריאה משותפת, שאין בה התרסה, אלא רק דרישה להסכמה, אז אולי, מי יודע, זו יכולה להיות נקודת מפנה.
יש חלקים במחאה, ובאלה שתומכים בחקיקה, שמתנגדים לכל פשרה. הרי יש שם עקשנים וסרבנים ומחרחרי מדון ושורפי אסמים. שמענו השבוע את דבריו המבחילים של דודו אמסלם. נדמה שגם אנשי ימין מבינים שאנחנו בשלב של ירידה מהפסים. והנה, אפילו מאמר מערכת בעיתון "יתד נאמן" קורא לחשב מסלול מחדש. הרי עד לפני רגע אלה היו החרדים שהובילו את הקו הנוקשה. אולי, דווקא משום שאלה ימי ערב תשעה באב, מתגבשת ההבנה שצריך לנטרל את שורפי האסמים?
אדוני ראש הממשלה, אנחנו בדקה ה־90. ראית את קבלת הפנים החמה להרצוג בקונגרס האמריקאי. אבל זו הייתה קבלת פנים לישראל הדמוקרטית. אנחנו עומדים לאבד את ארה"ב, שבלעדיה אין סיכוי להתמודד עם הגרעין האיראני ועם מערכה רב־זירתית. הפשרה על שולחנך. היא תהפוך אותך ממונהג למנהיג. עיניך הרואות. התמיכה בפשרה מתרחבת. זו פשרה שתעצור את השסע. אז מה עדיף? התשובה ידועה. אז אנא, אנחנו מציינים השבוע את חורבן הבית. אל תוביל אותנו לעוד חורבן.
או סטריט
"אני קורא לארה"ב לבצע הערכה מחדש של היחסים עם ישראל על כל המשתמע מזה. מי שאוהב את מדינת ישראל חייב להיות נגד ממשלת ישראל". לרגע היה נדמה שמדובר באחד מראשי ג'יי סטריט, שמתיימרים "לאהוב" את ישראל, אבל עושים כמעט כל דבר נגד ישראל.
אבל לא. זה ציטוט מדויק של אהוד אולמרט, תצילנה אוזנינו, שהיה פעם ראש ממשלת ישראל. פטריוט יכול להיות, ולפעמים צריך להיות, נגד הממשלה. זו הדמוקרטיה. אבל יש קו אדום. והוא עובר במקום שבו ביקורת על הממשלה הופכת לתמיכה בפגיעה באינטרסים של המדינה. זה בסדר שהממשל האמריקאי מבקר את ישראל, על המדיניות בשטחים, על תוספת מאחזים, ואפילו על צעדים שעלולים לפגוע בדמוקרטיה. הרי הממשל האמריקאי מעביר ביקורת נוקבת גם על מדינות אחרות, גם מערביות, שפוגעות בזכויות אדם. אבל תמיכה בפגיעה במדינה? ישראל במצב ביטחוני עדין, בעיקר מול איראן וחיזבאללה. מה מציע אולמרט? פגיעה ביחסים בין ארה"ב לישראל?
רוב מוחלט של המוחים נגד ההפיכה המשטרית מחזיקים בעמדה פטריוטית וציונית. אולמרט התייצב במקום קצת שונה. הוא עדיין לא BDS. הוא מתקרב. טוב תעשה המחאה אם תקיא אותו מתוכה.
איבר על תנאי
תרומת איבר מן החי היא מעשה הרואי. תורם אחד, ארנון סגל, עורר סערה כאשר החליט לתרום כליה, בתנאי שהיא תגיע רק ליהודי. העובדה שמדובר במעשה הרואי לא פוטרת אותנו מהתבוננות במעשה. זו זכותו, אמרה לי עירית לינור בשידור, משום שזה כמו תרומה בתוך משפחה. זה לא כל כך פשוט. ההשתלות לא מבוצעות בבית הפרטי. המדינה מעורבת, באמצעות המרכז הלאומי להשתלות ובתי החולים שלה. ב־2022 בוצעו 656 השתלות, מתוכן, 326 מתורמים חיים. כל אחד מהם ראוי להוקרה ולהצדעה.
אבל תרומה ליהודי בלבד? ומה אם שניים נמצאו מתאימים להשתלה מאותו תורם? האחד, יהודי אנטי־ישראלי, תומך BDS, שמסתובב בקמפוסים ומפיץ את הרעל שישראל היא מדינת אפרטהייד, שאין לה זכות קיום, והטרור נגדה מוצדק. והשני, ערבי ישראלי ששירת בצה"ל, שעושה עבודה הפוכה, הגן על ישראל כלוחם, ומגן על ישראל נגד התעמולה האנטישמית. אני מכיר כמה כאלה. איך הוא אמור להרגיש? הרי הוא חלק מהאתוס המשותף הרבה יותר מאותו עוכר ישראל אנטי־ציוני. תרומה לבן משפחה היא עניין אחד. תרומה באמצעות המדינה היא סיפור אחר. רוצה לתרום? נהדר. אבל אל תכתיב לנו לאום, מין, מוצא או השקפה. מחר זה יהיה תורם שיעדיף אשכנזים בלבד. ואיך נרגיש אם בהולנד יוסיף התורם תנאי: לא ליהודים?
רבים מהתורמים מגיעים מהמגזר הדתי־לאומי, הרבה יותר מחלקם היחסי בחברה. ככל הידוע, הם לא הציבו תנאים בנוגע ללאום הנתרם. אז תודה רבה לארנון סגל. אבל הגישה של הרוב הדתי־לאומי הרבה יותר יהודית ומוסרית.
בצער, רב
"המנהיגות הישראלית ברוב טיפשותה וחולשתה הרוחנית אינה מסוגלת לקבל את ההחלטה המתבקשת". וזה קורה, משום ש"מנהיגי מדינתנו, מאז היווסדה מחדש, היו בני תרבות מערבית". הם שבויים במושגי סרק כמו "חפים מפשע". יש גם אשם בגישה התבוסתנית: "הכוהן הגדול של תפיסה נוצרית זו הוא כידוע אהרן ברק". דווקא ברק? הרי ראשי היישוב התנגדו לפגיעה בחפים מפשע עוד לפני קום המדינה. ברק עוד לא נולד. וגם זה באשמתו?
אז מה עושים? ובכן,"הפתרון הוא רק הענשה קולקטיבית קשה וחריפה ביותר: הורדת בניינים שלמים על ידי הפגזות, מן היבשה, מן האוויר או מן הים, ובלי שתיפול שערה משערות ראשו של חייל מעמנו".
הקריאה הזאת לטבח המוני פורסמה לאחרונה בעיתון "בשבע" על ידי הרב ד"ר אליהו רחמים זייני, ראש ישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה, ששימש בעבר רב הטכניון. מתברר שדוקטורט במתמטיקה לא מחסן אדם מעמדות מבחילות. הרי כבר היינו בסרט הזה במאה הקודמת.
בניגריה פועל "בוקו חראם", ארגון רצחני, שפירוש שמו הוא "איסור על חינוך מערבי". אפשר להניח שד"ר זייני יכול להיות תאום אידיאולוגי לארגון האיסלאמיסטי. אנחנו בימים של מאבק על נפשה של המדינה. יהודית ודמוקרטית או חרדית ולאומנית. מתברר שיש מי שמעדיף אופציה נוספת: מטורפת וג'יהאדיסטית.
bdyemini@gmail.com
