נעלי צבא תלויות קפואות על רקע השמיים. הן תופסות את העין, וצפה האסוציאציה על גופות התלויות ללא ניע בכיכר העיר. במקום גופות, נעליים.
תם המסע. "אחים לנשק", מילואימניקים המוחים נגד ההפיכה המשטרית תלו את נעלי הצבא שלהם ברחבת מוזיאון תל־אביב. אין מקום ראוי יותר מרחבת המוזיאון לתלות את נעלי הצבא. הם כמובן לא ילכו מעתה יחפים. הם ינעלו לרגליהם נעליים וייצאו למאבק המתחולל בימים אלה ברחובות המדינה. תם עידן נעלי הצבא הטמונות עמוק בארון. מתברר שמגיע הרגע שבו אי־אפשר להושיב תחת אחד על שני כיסאות.
אנחנו שרויים בתקופה משברית, תקופת ביניים, תרבות מעבר. ירידת הערך הצבאי לצורך עליית הערך האזרחי־חברתי. הימים הם ימי תחילת תקופת החילון. העבר נתלה על חוט והעתיד ממתין לשעת הלידה. בקצה התמונה מזדקר מגדל בטון אל השמיים, ובקצה המגדל מתנוססת אנטנה בשירות חיל המודיעין המסוגלת לקלוט אותות ושדרים ממדינות המזרח התיכון, אך האם האנטנה הזאת מסוגלת לקלוט ולפענח את מסר המילואימניקים העומדים מתחת לאפה על רחבת המוזיאון, ומעל לראשם תלויות נעלי הצבא ששירתו את כפות רגליהם בנאמנות כה רבה? ומהו מוזיאון הניצב בקצה הרחבה, אם לא האוֹצֵר הפנימי השומר על חום התרבות, שלא תהיה "קרה"? מהי תרבות, אם לא עידון המוות לאות חיים? ידוע שבמדינות נאורות מוזיאונים תפסו את מקום כיכרות ההוצאה להורג.
חלום: במשך שנים חלמתי ששכחו אותי בצבא. כולם השתחררו והחלו את חייהם, ואילו אותי שכחו ונשארתי חייל בשירותו הסדיר. מחזור אחר מחזור השתחררו, ואותי שכחו. החלום חזר על עצמו שוב ושוב עד שהפך לסיוט. ואולי, עד שאתה לא תולה את נעלי הצבא על חבל מתוח, אתה לא באמת משתחרר מהצבא. אולי הפעם מסע של אלף קילומטרים מתחיל דווקא בתליית הנעליים.
תולדותיה של נעל צבאית: את נעלי הצבא המשובחות מייצרים בקיבוץ עינת. קשירת השרוך בקצה הנעל מעל ללשון מתבצעת בשתי שיטות. קשר פרפר שנלמד בילדות, כריכת השרוך סביב דופן הנעל ודחיקת קצה השרוך אל תוך הרווח שבין דופן הנעל לגרב. לאחר כמה ק"מ של הליכה נשחקת הסוליה ונפער בה חור? מתי הסוליה ניתקת והנעל פוערת פה? התשובות לשאלות טמונות בנעליים התלויות מול המוזיאון. ומי שיביט בהן לא חייב להיות בלש כדי לזהות את התשובות, מספיק שיהיה בעל עין טובה. הרי לא רק נעלי הצבא נתלו על החבל המתוח - נתלה גם המסע שבסופו הוענקה הכומתה. שום דבר בצבא לא ניתן בחינם וכל דבר ניתן באמצעות מסע שבסופו טקס המייצר סֶמֶל, שהוא דופק הלב של הצבא.
אחד התצלומים המפורסמים שסימלו את תבוסת הצבא המצרי במלחמת ששת הימים היה של נעליים צבאיות מושלכות ככלי אין חפץ בו על החול החם במדבר סיני. התצלום פורסם בעיתונות הישראלית עד זרא וסימל את הרעיון שברגע האמת חלצו החיילים המצרים את נעליהם כדי לשפר בעת בריחתם את יכולת הריצה. מעבר לנראה התחבא המסר שברגע האמת החיילים המצרים חזרו לטבעם האמיתי והיו שוב לפלאחים, הולכי יחף. והנה לאחר 56 שנה נעלי הצבא של המילואימניקים תלויות גבוה, ונמוך על המשטח עומד השלט "עד כאן". ומכאן והלאה מה?
"לתלות את הנעליים". שחקני כדורגל תולים את נעליהם כאשר הגוף מתחיל לבגוד בהם, מהירות התגובה כבר לא מה שהייתה, הבעיטה נחלשת. תנועת הרגליים מאבדת את הסנכרון עם המחשבה, הכל הופך לאיטי. יש שחקנים המסרבים להקשיב לגופם, אותם יורידו מהמגרש רק על אלונקה.
סיפור: הבלם האגדי צביקה רוזן סיפר שלאחר שעזב את מכבי תל־אביב חשב "לתלות את הנעליים", אבל אז הגיעה הצעה מהפועל יהוד, שבאותה עונה עלתה מליגה א' ללאומית, לבוא ולשחק. הייתה לו עוד הצעה מבית"ר ירושלים, אבל הם התנו אותה בכך שיבוא למבחנים. צביקה רוזן למבחנים?!
דרך אגב, מי שחושב שנתניהו אי פעם יתלה את נעליו חי באשליות.
סיפור אמיתי על נעליים תלויות: פעם התקשר אליי חבר וביקש טובה, שאסע לאחד מרחובות תל־אביב ואביא לו משם קצת גראס. הסכמתי, והוא צייד אותי בהוראות. סע לרחוב זה וזה וכאשר תבחין בזוגות נעליים תלויות על חוטי החשמל, תעצור, תחנה בצד באורות מהבהבים ותמתין. כך התבררה לי המשמעות הסמויה של הנעליים התלויות על חוטי חשמל. מישהו אכן הגיע וללא מילה מסר משהו לידי. נסעתי לביתו של החבר, הוא המתין לי למטה. מסרתי לידיו את המשהו. הוא אמר לי, "אתה קדוש, הסר דאגה מלבך. בהלוויה שלך אספיד אותך כל כך טוב, שתוך דקה כל הנוכחים יפרצו בבכי קורע לב, עליי".
זהו. עצוב לראות נעלי צבא תלויות, תם המסע. הפעם הוא הסתיים ברחבת מוזיאון תל־אביב ולא ברחבת הכותל, במוחרקה או על פסגת הר. הפעם לא מקבלים בתום המסע נעליים אדומות, כומתה וספר תנ"ך. הפעם יוצאים למאבק אזרחי, חברתי. הפעם אנחנו נאבקים על הנשימה, נְשָׁמָה. תסתכל בתצלום נתניהו, מה אתה רואה?
