אחד המחקרים הכי מצוטטים על מערכות זוגיות נכתב על ידי פרופ' ג'ון גוֹטמן מאוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. גוטמן הקליט וצילם אלפי זוגות משוחחים ומתווכחים לאורך שנים והצליח לנבא אם בני הזוג יישארו יחד או יתגרשו. במחקר הוא הגיע לדיוק של יותר מ־90 אחוז. מה ראה גוטמן שאחרים פיספסו? הוא זיהה את ארבעת פרשי האפוקליפסה. ארבעה סימנים "מבשרי רע" שהנוכחות של כולם מעידה שהקשר בתחילת הסוף. כל ארבעת המאפיינים הללו הם טקטיקות נפוצות שכל אחד מאיתנו משתמש בהן בוויכוחים, אבל כשכל הארבעה מופיעים יחד לאורך זמן – מתברר שהעסק די אבוד. גם אם מערכות חברתיות לא עובדות בדיוק כמו זוגיות אינטימית, אפשר ללמוד לא מעט מהמחקר של גוטמן על האופן שבו החברה הישראלית מנהלת מחלוקת מרה ברגע הזה.
מבשר הרעה הראשון אצל גוטמן הוא הביקורתיות. ביקורת היא כלי הכרחי, גם בזוגיות, וודאי בחברה. אבל גוטמן מבדיל בין ביקורת עניינית לביקורת הרסנית לפי היקף הנזק שהיא מייצרת. ביקורת שמכלילה, שמביעה דעה שלילית על עצם היות האדם או על כל ישותו, שמייחסת לו כוונות זדון נסתרות או רותמת כל פרט לפרשנות הכי מחמירה - היא ביקורת מבשרת רעה. כזו שמעלה את הוויכוחים לרמה אחרת לגמרי.
פרש האפוקליפסה השני הוא הבוז. זלזול, התנשאות, עוקצנות, ציניות ולעג הם סט תגובות לא מילוליות בהכרח שמעצימות ניכור. הפרש השלישי הוא מגננה התקפית - במקום לקחת אחריות או להכיר באי־הבנה, מעדיפים להעביר את הוויכוח למקום אחר, להתבצר, לתקוף בחזרה או לבטל את טענת היריב בהאשמה שהוא עצמו חוטא באותו הדבר. הפרש האחרון הוא האטימות. אולי הפרש המפחיד מכולם. נסיגה רגשית, התעלמות, "הורדת מסך ברזל" מול כאב או תסכול של הצד השני.
כמה מבין ארבעת הפרשים הצלחתם לזהות בתוך השיחה הישראלית היום? נסו להקשיב לדיונים בכנסת, לדיווחים בתקשורת, למפגינים בצמתים - האם דוהרים בינינו ביקורתיות הרסנית, בוז, מגננה שהיא התקפה ואטימות? ומה המשמעות של חברה שאלו אדני השיח שלה? כך בדיוק נראה גט כריתות בתוך חברה.
ארבעת הפרשים המקוריים שהיוו את ההשראה של גוטמן בכלל מגיעים מהברית החדשה. בחזון יוחנן מתוארים דברי הימים בדמותם של ארבעה פרשים בצבע שחור, אדום, לבן וחיוור. כל אחד מהם מייצג רעה חולה אחרת וההופעה של כולם מבשרת על הקץ. אלו המגפה, המלחמה, הרעב והמוות בהתאמה. הפרשים ההם זכו לאין־ספור מחוות תרבותיות, המחקר של גוטמן הוא רק אחד מהן. הפרשים מלמדים אולי שלא מדובר רק במטפורה - שחברה בהתפרקות עלולה בהחלט להגיע אל התהום האיומה והממשית של הכליה.
ביום שני אמורה להתקיים ההצבעה הסופית על עילת הסבירות. מושג שעד לאחרונה רבים מאיתנו לא ידעו לומר עליו הרבה. עכשיו, ברגע הזה, הכל מתנקז אל ההצבעה הזו. בעיני חלק עצום מהעם, אם החוק יעבור זהו צעד ראשון ומסוכן לחיסול הדמוקרטיה הליברלית, והמשמעות היא שישראל על סף דיקטטורה. עבור חלק עצום אחר, מדובר בתיקון הכרחי, וגם אם לא הכרחי - נטרול פעולת הממשלה ברגע הזה תלמד שממשלה נבחרת לא באמת יכולה לשלוט וכוחות אזרחיים יכולים לכופף אותה. מה התוכנית הריאלית של כל אחד מהצדדים? מה חושבים המתנגדים הנחרצים או התומכים הנלהבים שיקרה יום אחרי הניצחון המתוק שאולי ישיגו?
הלא אם המחאה תנצח והחקיקה תיבלם לחלוטין, ברור שהממשלה תיפול. ניגרר שוב לבחירות, שאותן כבר ניסינו חמש פעמים. גם אם תקום ממשלה אחרת, עדיין חלק עצום בעם ירגיש מושפל ומובס. אילם. אילמות מובילה לאלימות. להביס כך ממשלה נבחרת יגרום לקעקוע עמוק של כל התפיסה הדמוקרטית והתקווה שלפתק בקלפי באמת יש משמעות.
ואם החקיקה תעבור, מה יקרה? ישראל הליברלית והדמוקרטית תישחק עוד, ואם ניקח ברצינות את האמירות, ההצעות והיוזמות של הממשלה הנוכחית - אכן נגיע לנקודת אל־חזור. במקביל, הקבוצות המרכזיות שנושאות בנטל הכלכלה, הביטחון והחברה ירגישו, בצדק, מרומות. החוזה החברתי הבסיסי שעליו מושתתת המדינה יתפורר לנו בידיים. הוא מתפורר ממש עכשיו. שמחה רוטמן אולי יצהל, אבל הריסוק יהיה בלתי הפיך. כל ניצחון יהיה ניצחון פירוס, שבטווח הארוך יוביל אותנו לשנים ארוכות וקשות של מאבקים מרים ומכוערים. במציאות שבה מלחמה, מגפה או רעב הם צרות אמיתיות של מדינות אמיתיות, אין לנו פריבילגיה להוביל לקריסת החברה שבתוכה אנו יושבים.
ביום רביעי בערב יחול ט' באב. כמה קל כל שנה לנהל דיוני סרק מתקתקים על חורבן וגלות, על שנאת חינם. והנה, השנה האתגר הזה מונח לפתחנו ממש מול סכנת התפוררות חסרת תקדים. הצדקנות, העקשנות, הקטנוניות והנקמות של אז מופיעות היום במלוא הדרן - פרשי האפוקליפסה היהודים.
ולכן הפשרה איננה דרך אמצע, מעשה "פרווה" לא לפה ולא לשם. ההידברות איננה חולשה שמשמעותה מריחת זמן. כרגע אלו הפעולות הכי רדיקליות שאפשר לעשות. שחובה לעשות. לא מדובר במהלך קצר ונקודתי בבית הנשיא סביב עילה משפטית כזו או אחרת, אלא ביצירת חוזה חברתי רלוונטי, חדש, עבור כלל השותפים. הכרעה תהיה אסון - מיידי או בטווח הארוך. רק שיחה רחבה, משותפת, שבה יידונו הערכים המשותפים של המקום הזה, יכולה להיות קרש הצלה. כל נבחר ציבור שמתחמק מלקיחת האחריות הזו - פושע כלפי תפקידו ברגע הזה.
