ליאור שליין הכריז לאחרונה שהוא "חוזר לטלוויזיה" (במסגרת מיזם סטרימינג כלשהו), המדיום שממנו נבעט בזכות הכישרון החריג של "רשת" לבצע מהלכים לגיטימיים באופן הכי עקום שניתן לדמיין. לתוכנית החדשה, אם תהיתם, יקראו "צוות שליין", כותרת שמצליחה להיות גם צנועה וגם להישמע כמו קבוצת הווטסאפ של הסאטיריקן עם עצמו.
עד להשקת הפרויקט, שליין מצלם ומפרסם נאומים. כן, בדיוק כמו המונולוגים של ימי "גב האומה" העליזים, שהפכו אותו מאיש טלוויזיה מוכשר וחריף, שלפחות מנסה לקיים שיח אקטואלי ונבון, לאדמו"ר של קהילה אדוקה בגודל שכונה באזור השרון.
ניתן בהחלט לטעון, שהתהליך שעברו שליין ואחרים הינו ריאקציה לעולם ותרבות פוליטית שירדו מהפסים. אולם מספיק להביט על דמות כמו ביל מאהר האמריקאי, שדי מזכיר את שליין (הן בעמדות והן בזחיחות), כדי לזכור שתקופה רדיקלית אין פירושה הומור בינוני. והסרטון ששליין הוציא אתמול כמו נולד כדי להדגים את התזה מתחילתה ועד סופה.
שליין כמובן מתייצב בחזה נפוח לימינם של הטייסים והנווטים שהצהירו כי לא ימשיכו להתייצב למילואים, בשל צמצום עילת הסבירות. זה לא מפתיע, ולא רק כי האיש בכל זאת היה "ראש מערכת החדשות" של ביטאון חיל האוויר (מי יודע, אולי הסרטון נחשב לו כימי מילואים). אבל שליין לא סתם משתחווה בפני הקצינים כמו נער נלהב עם פוסטר של איתן בן־אליהו בחדר; הוא ממש מאושר מאירוע חסר תקדים, שהקצינים והנווטים עצמם מתארים כהכרעה שגורמת להם צער רב וקושי עצום.
חדוות הקרב התמוהה הזאת, שטובעת במנת יתר של פאנצ'ים ברוטב "במחנה", היא לא רק מופת של מיליטריזם נבוב (כולל, בי נשבעתי, בדיחה על פריבילגיות הסקס של טייסים): שליין באמת ובתמים סבור שכל הסיפור מסתכם בכך ש"ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על מדינת ישראל, והטייסים מנסים לתת מכה מקדימה כדי להכריע את המלחמה לטובתנו, כמו שהם עשו בששת הימים".
לא רק שהאנלוגיה סרת הטעם משווה את ממשלת ישראל הנבחרת לצבאות ערב; היא גם לוקחת ויכוח עמוק ועקרוני ומשטיחה אותו לכדי "טובים" ו"רעים" כמו בסרט קומיקס נחות. בכך שליין מעלים קבוצה לא קטנה של אנשים לא פחות פטריוטים ממנו, שנגעלים מהשר דודי אמסלם ו/או מבועתים מהשר איתמר בן גביר וגם מהצעידה לעבר חידלון כלכלי, אבל במקביל, מה לעשות, גם דורשים שינוי יסודי בחלוקת הכוח. שליין לא מתווכח איתם, מבין שהם מודאגים כמוהו או סתם נוהג כהרגלו ומתנשא עליהם: הם כבר לא קיימים מבחינתו. אבל איך הוא ודאי היה אומר? ככל שהתעופה העצמית יותר קיצונית, כך הנחיתה תהיה יותר כואבת.
