קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה // עוזי וייל } הקיבוץ המאוחד } 182 עמ'
אמצע כיתה ט' הגעתי להסכם שבשתיקה עם הר"מ בישיבה התיכונית שבה למדתי. אחרי בדיקת נוכחות של תפילת שחרית ולפני סדר בוקר בגמרא, הייתי יוצא דרך פתח צר בגדר ולוקח אוטובוס לדיזנגוף סנטר. משוטט, שותה, בוהה וחוזר לבני־ברק עד הצהריים להמשך הלימודים.
בתחתית הצד השקט של הסנטר היו בתחילת שנות ה־2000 דוכנים של עודפי ספרים, 10 שקל לחתיכה. באחד הבקרים גבר מבוגר בשחור־לבן עשה לי עיניים מתלולית ספרים גבוהה. ניגשתי. הוא הציג את עצמו: ריימונד קארבר, שירים. הטקסט האחורי, שנפתח במילים "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות — הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה" — דיבר על נפש הנער שגר פעם בגוף שלי כמו לחש קסום לנערים מבולבלים שיודעים שהם בעצם ממקום אחר. הנה מישהו כותב להם את זה.
זה היה ספר השירה הראשון שקראתי כ"ספר" והנס הזה התרחש הודות להקדמה של עוזי וייל, שהצליחה לשכנע ששירה יכולה לתת לי משהו שבכלל לא ידעתי שחסר לי. זאת הקדמה נהדרת וממזרית (וייל דוחף לשם, למשל, דווקא שיר של מארק סטרנד) והוא מספר בה כיצד קארבר הצעיר נתקל באדם קשיש שקרא "שירה מודרנית" וגילה לפתע "שקיים דבר כזה, שאנשים בני זמננו עדיין יושבים לשולחן וכותבים שירים: לא פואמות על אבירים וגבירות מזמנים עברו, אלא שירים על החיים ממש. שדבר כזה אפשרי".
וכשקראתי את שירי הספר — קולחים מהחיים ולא מנוקדים — הרגשתי בדיוק אותו דבר. את הציטוט מהכריכה האחורית — שכמו רבים גם אני טעיתי לחשוב שזהו קארבר בתרגום וייל — למדתי בעל פה במטרה להרשים את הבנות שחשקתי בהן בפעולות בסניף. עוזי וייל לא ידע, אבל באותו רגע הוא הפך להיות האח הגדול שלא היה לי. עקבתי אחרי הכתיבה שלו וההמלצות שלו, רשימות קריאה וצפייה.
ההקדמה הזאת היא ניסיון לעשות לעוזי וייל — עוזי וייל. הפורמולה שחוזרת ברשימות היפות שמכונסת בספר החדש שלו, מחברות את המקום והזמן שבהם הוא פגש לראשונה את הספרים ששינו את חייו. הוא מנסה לכתוב את המפגש במבט שאינו רק כניעה ל"טעמה הרקוב של הנוסטלגיה", אלא לנסח דרכה משהו מהחוויה החד־פעמית של טקסט שמחולל משהו בנפשו של האדם האחר, הקורא. חוויה שבהיעדר מילה אחרת, מוצלחת יותר, ניתן להגדיר כחוויה שיש בה מהממד המיסטי.
ההקדמה שכתב וייל לספר השירים של קארבר פותחת את הספר החדש ומעניקה לו את שמו. היא מצטרפת לשתי ההקדמות שכתב לספרים של מארק סטרנד, ל'היהודי האחרון' של יורם קניוק ול'סיפורי ניק אדמס' של המינגוויי. בהם נמצאים רשימות שפירסם בעיתונים וספרים שונים לאורך השנים, זיכרונות ילדות, חיים ומוות ביד אליהו, הרהורים בהליכות ליליות בתל־אביב, קטעי ציטוטים (קצת פחות מוצלחים) שכמו נלקחו מ'השער האחורי', סיפורים קצרים על נדיבותו של עלי מוהר הממפה עבורו את פריז מאחורי הקלעים של 'לילה גוב' או הלילה האחרון של גבריאל בלחסן, "דלוק ורגיש ויותר מדי רגיש ויותר ויותר רגיש", שמסתלק מהמקום כשאישה צעירה, יפה ושיכורה אוכלת לו את הראש ומנסה לגעת בו בזמן שהוא כבר בדרך למקום אחר.
מבין כל סוגות הכתיבה שווייל מלהטט בהן, הכתיבה הרשימתית מוציאה ממנו את הצד הרגיש והמתרגש. פחות תחכום ונונסנס, ויותר התבוננות וכנות. הוא רוצה לגלות סוד, ונדיב מספיק בשביל לשתף את הקורא בדרך לשם, לחשוף אותו לאותה "פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו". ואמנם כמעט כל הטקסטים כתובים נהדר וטוב שקובצו במקום אחד מארבע כנפות הארכיון והספריות, אבל קשה לומר שנוצר משהו חדש מכריכתם יחד. הרשימות לא נצברות לכדי מסה סדורה או התפתחותית, והן אינן מייצרות שיחה ביניהן. לעיתים הצבתן אחת ליד השנייה דווקא מחלישה אותן: שוב יצירות מופת משנות חיים, מפגשים תל־אביביים, ואותם ימים מטלטלים שמוזכרים תדיר ביצירות השונות ונותרים ללא פשר לקורא.
אלא שלקראת סוף הקריאה הרציפה, נמצאת רשימה מופלאה שלא פורסמה קודם לכן בשום מקום אחר. 'עשרים מחשבות על תפילה' שמה, ובהתאם לכך היא מתארת ניסיון חיים של אמונה ופרקטיקה של תפילה. מזמן לא קראתי טקסט אמיץ, חשוף, ישר ולא מתחנף כמו הרשימה הזאת. וייל כתב מילים שמפירות את הציווי שלא לדבר על מה שאין לדבר עליו. כאילו הלל צייטלין נחת באמצע תל־אביב בליל אוגוסט לח והחל לדבר את עבודת האמונה בעברית מודרנית.
"אמונה, מבחינתי, איננה קבלתו של איזה סיפור־מעשה כעובדה שאין לערער אחריה", כותב שם וייל, "מי שמגדיר ככה אמונה, יש לי בשבילו עסקה נפלאה עם נסיך ניגרי. עד כמה שאני מבין, אמונה היא עבודה בלתת אמון. זה הכל". ואת ה"הכל" הלכאורה פשוט הזה, שלא מתמסר להסבר שניתן לתפוס אותו בשפה, וייל מנסה להסביר ולתאר ולבאר — ולפחות עבורי גם מצליח לתת תשובות והכוונות שאם אותו ר"מ בישיבה התיכונית היה אומר לי, אולי לא הייתי יוצא לתחנת האוטובוס ומגלה שאני חי בארץ זרה. •
וייל רוצה לגלות סוד, ונדיב מספיק בשביל לשתף את הקורא בדרך לשם, לחשוף אותו לאותה "פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו"
