לא פעם כשהגיע תשעה באב שמעתי סביבי אנשים שואלים: "במה היום הזה בכלל רלוונטי לחיים שלנו?" קשה לנו להזדהות עם אירוע שהתרחש לפני 2,000 שנה.
זכינו לחיות בדור שבו ירושלים בנויה, הארץ מפותחת, היצירה העברית התחדשה, הגענו להישגים בתחומים רבים ולכן אין מקום ליום הזה בחיינו.
השנה אין צורך לענות על השאלה. תשעה באב נוכח במציאות שלנו ואנחנו פוגשים בתוך חיינו העכשוויים את אותן סיבות שהחריבו את ירושלים: פילוג, שיסוי של אלה באלה, שיח פוגעני ומשפיל שהגיע לרמות שלא ראינו עד היום, שנאה לאחר ולמי ששונה ממני, לזה שלא מסכים עם דעתי. התיאורים של מגילת איכה מתממשים ברחובות ישראל וכל אלה מלבים שיח של תסכול. כל צד מיואש מסיבותיו שלו ויש תחושה של מבוי סתום.
אבל המבוי לא סתום, ההמנון שלנו מבטא את תפיסת העם היהודי "עוד לא אבדה תקוותנו", והאמונה הדתית שבבסיסה ציפייה לגאולה, ציפייה מתמדת לטוב, אמונה בלתי פוסקת בכך שיכול להיות יותר טוב.
תשעה באב קורא לנו לא רק להיזכר בחורבן ולהישמר מפניו אלא יש בו גם קריאה לתיקון, להתחדשות, לבניין של הריסות.
יותר מתמיד אנחנו זקוקים היום לשיח של תקווה. לא בכדי במגילת איכה שאותה קוראים בט' באב, יש משפט אחד שחוזר על עצמו פעמים רבות בשלל צורות: העיר חרבה אבלה ומושפלת והמגילה מציינת "ומנחם אין לה".
בהינתן המצב הלא פשוט שאליו נקלענו, העבר קורא לנו ומזכיר לנו את עצמו, הדי החורבן חוזרים אלינו כקול מן העבר וגם 2,000 שנה אינן מטשטשות את עוצמתם.
אנחנו חייבים להביט על המציאות הנוכחית של חיינו בפרספקטיבה היסטורית. להפנים ולהעריך את מה שהשגנו, ואת מה שחלילה אנחנו עלולים לאבד. אנחנו צריכים להבין את המחירים הכבדים של חורבן ולדבוק בכל כוחנו בניסיונות להגיע להבנה רחבה.
אנחנו זקוקים למנהיגות שתפיח בנו רוח חדשה ואמונה שנוכל לצאת מהמשבר. למנהיגים שלנו, מכל הצדדים, אין את הפריבילגיה לייאש אותנו, אין להם את הזכות שלא לקחת אחריות. הם חייבים לשבת יחד ולהגיע להסכמה רחבה. גם אם הפערים גדולים, וגם אם בעבר לא צלחה ישיבתם המשותפת, שימשיכו לנסות. אין להם שום זכות להרים ידיים ולהתייאש. זאת המשמרת שלכם, זאת האחריות שלכם, אל תרפו ממנה.
המדינה היקרה שלנו נולדה אחרי חורבנות, ונבנתה לתפארת כולנו. חובת המנהיגים היא לא רק כלפינו אלא כלפי כל הדורות שחלמו, שלחמו ושנפלו כדי שנוכל לחיות כאן בטוב. זו אחריותם! הם המנהיגים והאמון צריך קודם כל להיבנות ביניהם כי אליהם נושאת החברה את עיניה. נכון, זו מדינה מורכבת, באנו אליה מארצות שונות, הבאנו איתנו מסורות שונות, ועד היום בעדינות וברגישות רקמנו חיבורים. לעיתים צלחו יותר, לעיתים פחות, אבל לא התייאשנו מלנסות לבנות את היחד הישראלי.
ילדינו זכו להתחתן עם בני עדות שונות, ונכדינו גדלים למציאות של "אני ישראלי" שנבנתה בעמל רב של כולנו. אל תתנו לרקמה הזאת להיפרם. זה בידיכם!
זה אפשרי.
מנהיגי ישראל, הפיחו בנו רוח של תקווה, של אמונה. עברנו דברים קשים יותר מרפורמה כזאת או אחרת ויכולנו להם. עברנו 75 שנה יחד, על כתפיכם מוטלת האחריות ל־75 השנה הבאות שיהיו אפילו טובות וגדולות יותר בעזרת השם.
והלוואי שעוד השנה נוכל לקרוא יחד בקול ומכל הלב את מילות הסיום של מגילת איכה: "חדש ימינו כקדם".
