החברה הישראלית שנפרדת בימים אלה ליותר ויותר שבטים מאלצת לא פעם לקבל הכרעות קשות. צעירים רבים מתמודדים עם דילמות שהמציאות מציבה להם – ועומדים בפני בחירות שהן לעיתים משנות חיים. אחת מהן היא כמובן השירות בצה"ל, להתגייס או לא. שלושה משרתים, שני חרדים וערבי־מוסלמי, מספרים על העולם הכפול שבו הם חיים, על כך שרבים מבני המשפחה והסביבה לא יודעים על הפרק הצבאי שלהם, ועל הרגע שבו הם מורידים את המדים לפני שהם יוצאים הביתה.
סמ״ר א', בן 27, נשוי ואב לשניים, משרת בחיל האוויר כראש צוות מעבדה ביחידת אופק. הוא נולד בבני־ברק למשפחה חרדית מכובדת וידועה מהזרם הליטאי, ויש לו שבעה אחים ואחיות. הגיוס לצה"ל הוא בכלל לא אופציה בסביבה שבה גדל. "אבא שלי ראש כולל בעיר חילונית, ושם נחשפתי להרבה חיילים", הוא משתף. "תמיד כשראיתי אותם הייתי מתרגש מאוד ומפתח איתם שיחה, הם עניינו אותי".
לפני כמה שנים פגש א' את ראש תחום חרדים בחיל האוויר שהציע לו להתגייס ל"שחר־כחול", פרויקט שמטרתו לגייס משרתים חרדים ולהעניק להם סביבת שירות אולטימטיבית. "לפני כחמש שנים החלטתי להתגייס אחרי שהתייעצתי עם רב גדול", א' מספר. "שיתפתי בזה את המשפחה ונוצר נתק מוחלט. הסבירו לי שהם לא יכולים להיות איתי בקשר. אבא שלי מאוד מכיל, הוא מעריך חיילים, מבין את התפקיד החשוב שלהם, אבל כשהבן שלו התגייס זה היה משהו אחר לגמרי. הבנתי אותו. אחרי הכל משפחה חרדית, עם אחיות בסמינרים, זה יכול לפגוע למשל בשידוכים".
אחרי שנתיים של נתק, בהן נולדו לא' ילדיו, הוא הודיע למשפחתו שהוא משתחרר מהצבא, אך בפועל המשיך לשירות קבע. "עם 'השחרור' קיבלו אותי חזרה הביתה", הוא אומר. "כל העניין של הגיוס נשמר יחסית בסוד מהסביבה בבני־ ברק וזה איפשר לי לחזור בצורה יחסית חלקה. בפועל נשארתי בצבא, בקבע, וזה משהו שהוריי ובני משפחתי לא יודעים. הם חושבים שאני עובד בתחום המחשבים בבורסה. אשתי כן יודעת והיא מאוד תומכת בי. גם חמי תומך, הוא רב בישיבה ויותר ציוני. גיוס לצבא מבחינתו הוא ערך חשוב. זו השקפה קצת אחרת".
א' התגייס לצבא בלי בגרויות ולמרות זאת ביקש להתגייס לתפקיד טכנולוגי. הוא התחיל מקורס מחשוב ביחידה הטכנולוגית אופק של חיל האוויר, קורס שלם שמתקיים באנגלית, שפה שלא הכיר. "השלמתי בגרויות, עברתי המון קורסים, בחודשיים הצלחתי לעבור מתמטיקה ואנגלית ברמה של חמש יחידות", הוא מספר. "היום בצה"ל אני לא מרגיש שאני תורם למדינה – אלא שהמדינה תורמת לי".
במהלך תפקידו השתתף א' בעשרות מבצעים, כולל חיסולו של בכיר הג'יהאד האיסלאמי בהאא אבו אל־עטא בשנת 2019. כיום הוא נמצא כאמור בשירות קבע, באותה יחידה שבה התחיל, כשתחתיו חיילים חרדים. "אני רואה בשירות בצבא שליחות גדולה", הוא אומר ומסביר במקביל את המחיר הגבוה. "הרגעים הקשים היו בלידות של אשתי כאשר המשפחה לא הייתה סביבי. גם בשירות יש התמודדויות מאוד קשות. זה לא פשוט לקיים אורח חיים חרדי בצה"ל. אבל המפקדים שלי תמכו בי, אחד מהם היה חרדי לשעבר. בכלל, קיבלתי תמיכה גדולה מהמערכת והיום אני משתדל להיות זה שתומך. יש לי הזדהות עמוקה עם החיילים שלי, שלא אצל כולם נותק הקשר מהבית החרדי. יש לי חייל שלמרות שהמשפחה לא שלמה עם הגיוס שלו, הוא נשאר בבית. הרוב לא יוצאים הביתה עם מדים. הם חוזרים לבסיס ובאים אליו באזרחי. חלק כי לא יודעים עליהם וחלק כי הם רוצים לכבד את המשפחה והקהילה שלהם. יש חיילים שלא הצליחו להוציא את הפטור החשוב הזה ופה אני נהיה פחות מערכתי, כי אני מבין את המשמעות של זה. פעם, בסדיר, ראה אותי בחור מבני־ברק על מדים בתל השומר. אחרי כמה שעות זרקו לי ביצים על המכונית והגיעו לשכנע אותי לעזוב. יש לי אפילו דוד שהוא במערך הסברה נגד גיוס לצבא".
לחיות עם שקר
גם רב״ט ש', בן 20, לוחם בנצח יהודה בחטיבת כפיר, גדל במשפחה חרדית, שאותה הוא מתאר "בית אדוק", במודיעין עילית. הוא אח בכור ל־12 אחים ואחיות. על היותו לוחם בצה"ל יודעים הוריו ושלושה מאחיו. "אחד מהם ממש היה מעדיף לא לדעת", הוא מספר, "ובכלל, ולא מדברים על זה".
"צבא זה אחד הדברים החמורים, הוא שווה שמד", ש' אומר. "זה כמו שאתחתן עם גויה. האחים הקטנים שלי לא יבינו למה אני עושה את זה, לכן אני לא רואה טעםד לשתף אותם. מספיק שכל אחד מהם יספר לחבר אחד, תוך שעה כל העיר יודעת וזה בעייתי לסביבה שלי. בחיים לא אגיע הביתה עם מדים. ראיתי מה קרה לחבר'ה אצלנו שבאו על מדים. זה הפגנות מתחת לבית, קריאות 'חרדק', ואני לא רוצה שהמשפחה שלי תיפגע בגלל הבחירות שלי".
אז איך בכל זאת, בלי שום קרובים שהיו שם, החליט ש' להתגייס? "הניצוץ הראשון היה כילד", הוא משתף. "היה לנו מוצב ליד הבית ובשבתות החיילים שם היו מתפללים איתנו בבית הכנסת. כמה שחרדים צועקים 'צבא זה שמד', בסוף כשמגיע חייל עם מדים ונשק כולם באים לראות אותו. הייתי רואה חייל הולך ואחריו עשרים ילדים סקרנים נצמדים אליו. בסוף היחס לחיילים בחברה החרדית הוא קצת כמו לחוזרים בתשובה. מאוד מעריכים ומכבדים, אבל שלא יגור אצלי בבניין ושלא יתחתן עם הבת שלי. היה לי חלום להיות כמוהם אבל לא באמת האמנתי שזה יקרה. זה היה מאוד רחוק ממני".
כשבגר מצא עצמו ש' מתעניין בפוליטיקה ובהיסטוריה הרבה מעבר לחבריו. "אני זוכר שיום אחד פשוט קניתי סים לא כשר לנייד כדי שאהיה מעודכן בחדשות", הוא מספר. "התחלתי לקרוא הרבה על ההיסטוריה של עם ישראל, על המלחמות, ואז הרגשתי שחובתי להתגייס. שאין אופציה אחרת עבורי. בישיבה לא היה לי קל, יש לי בעיות קשב וריכוז ולא ממש למדתי. היו שיעורים שלא הגעתי בכלל".
עם קבלת ההחלטה להתגייס, ש' שיתף את הוריו. "יש לי הורים מאוד מכילים וקשובים", הוא אומר, "ובכל זאת לא שיתפתי אותם כל השנים בקשיים בלימודים. באותו יום ישבתי עם אמא שלי שעות. סיפרתי לה על החרם שעברתי בתלמוד תורה. הייתי מידרדר למכות והיה רב שהמציא עליי שיר נוראי. בכל פעם שהייתי מכה, הוא היה מבקש מכל הילדים לשיר אותו. ההורים שלי היו בהלם. ברגע שהבינו מה עברתי, הם התרככו והבינו את הרצון שלי להתגייס".
בהתחלה היה להוריו עדיין קשה. הם נמנעו אפילו מלראות תמונות של בנם במדים. אבל לאט־לאט הם החלו לקבל אותו, ואביו הגיע לטקס ההשבעה שלו. למסע הכומתה כבר הגיעו ההורים יחד. "זה הפתיע אותי שהם קיבלו את זה", ש' אומר. "הם לא גאים בשירות, אני לא מספר להם מה אני עובר, כי זה לא נכון עבורם, אבל הם בהחלט מכילים".
ש' מחזיק בפטור ממדים. הוא מגיע פעם בשבועיים לשבת אצל ההורים ובשאר הזמן מעדיף לישון בבית החייל. "אחים שלי, שחושבים שאני במסגרת לנוער נושר, קופצים עליי ומתלהבים לראות אותי", הוא מספר. "אין דרך להסביר את הקושי והכאב שלי בלשקר להם. אני יודע שזה לטובתם, אבל זה לא עושה את זה לפשוט יותר".
לחיות בלי אזרחות
אצל רב״ט ע', בן 24, ערבי מוסלמי שמשרת כנהג תובלה, הדברים מורכבים לא פחות. הוא בן לאב שהגיע מבית לחם ולאם ישראלית ולא מחזיק באזרחות ישראלית, מה שגרם לו להילחם זמן רב להתגייס לצה"ל. "יש לי חמישה אחים ואני היחיד שמשרת בצה"ל", הוא משתף. "בסביבה שלי אף אחד לא מתגייס, אבל אני תמיד רציתי, מגיל קטן. הרגשתי שאני צריך לתרום למדינה, למרות שאין לי אזרחות. החלום הגדול שלי היה להתגייס למג"ב, אבל מאוד התאכזבתי כשזה לא קרה. אחרי מחוו"ה אלון הגעתי לחילוץ והצלה בפיקוד העורף וזה לא כל כך התאים לי. החלטתי לצאת מזה והגעתי לגדוד שאני נמצא בו היום".
ע' קיבל אישור מיוחד לשרת בצבא ללא אזרחות. "מאוד התעקשתי על זה", הוא מספר. "הלכתי ללשכת גיוס ואמרו לי שזה בלתי אפשרי. אז התקשרתי אליהם כל יום, ממש התעקשתי. שלחו אותי לסיווג ביטחוני ולאחר מכן אישרו לי באופן חריג להתגייס. היום אני ממשיך להילחם מול משרד הפנים לקבל אזרחות".
הוא מספר ש"לא הרבה יודעים שאני חייל. ההורים שלי מאוד התנגדו והיו הרבה ריבים, בייחוד עם אבא שלי. יש ממש תקופות של נתק וגם מתחים וכעסים. רוב הזמן אני ישן בבית החייל כי כשאני מגיע הביתה מתחילים הוויכוחים, לא רק בגלל הצבא. כשאני בצבא אני פחות יכול לעזור בבית, לצאת לעבוד. לאחים שלי סיפרתי בשלב מסוים וגם להם זה קשה. ממש מעט אנשים יודעים עליי ואני מרגיש שגם הם זה יותר מדי. בכל פעם שיש בלגן במסגד אל־אקצא באים לאחי ואומרים לו 'תראה מה החברים של אחיך עושים'. הרוב לא יודעים וטוב שכך".
גם לע' יש פטור ממדים. "אני תמיד מגיע למקום שאני גר בו על אזרחי", הוא מספר. "בכל שנה יש איזה בחור אחד מהכפר שמתגייס וזה יוצר סערה. לא מסתכלים על זה בעין יפה".
למרות הקשיים שהוא חווה, ע' מצהיר ש"אני לא מצטער על זה שהתגייסתי, כי אני מאמין שצריך לעשות צבא. אני חושב שהשירות גם יעזור לי בעתיד להשתלב טוב יותר בחברה. אני ממליץ לחבר'ה מהכפר שלי או מכפרים אחרים להתגייס, אבל הם צריכים לדעת שלא יהיה להם פשוט, לא בסביבה שלהם וגם לא תמיד בצבא. במרכז תובלה יש המון בני מיעוטים, אז יותר קל שם. בגדוד יש לי חברים טובים מאוד ויש כאלה שפחות מתחברים או מעדיפים שלא להתחבר. בקטע הזה, הצבא לא שונה מהחיים באזרחות".
