"נינים שלנו עוד יתמודדו עם הנזק שכבר נגרם", אמר לי בסוף השבוע בכיר לשעבר בחיל האוויר, התומך במכתב ששלחו למעלה מאלף מאנשי החיל, ובו הודיעו שאם תעבור חקיקה ללא הסכמה רחבה הם יפסיקו את התנדבותם למילואים. ושלא יהיה ספק: אם אכן החקיקה תעבור כפי שהיא והם יממשו את דבריהם, יהיו בעקבותיהם עוד רבים, בחיל האוויר וביחידות אחרות.
לפני עשרים שנה, בספר שעסק בהתפוררותו של צבא העם, כתבתי כי "צבא העם, במתכונתו הנוכחית, אינו עוד רק גורם מאחד. השירות בו הפך לטיעון מריר, אותו מטיח ציבור אחד באחר במסגרת מלחמת השבטים הישראלית". בחודשים האחרונים הפך צה"ל למקום מאיים הרבה יותר: שדה המערכה, שבו יוכרעו הקרבות השונים של מלחמת השבטים – קרבות, ולא המערכה כולה, שהכרעה בה אינה אפשרית ותהיה אסון. בכל ויכוח מהותי השאלה תהיה מי יצליח לגייס מתוך שורות הצבא מספיק כוח כדי לנצח ניצחון מקומי, על חשבון הצבא עצמו ותוך כדי גרימת נזק לדורות. צבא כזה אינו יכול להיות צבא, לא של עם ולא של מדינה.
האשמה מונחת כל כולה לפתחה של הממשלה הנוכחית. בצירוף בלתי אפשרי של קיצוניות, סכלות, חוסר אחריות וסתם כאוס הובילו נתניהו, לוין ועושי דברם את ישראל ואת צה"ל למצב הבלתי אפשרי הזה. אבל גם מי שנוקט נגדם מה שנראה כאמצעי האחרון למנוע שינוי קיצוני באופייה של המדינה, צריך להכיר בנזק של עצם המעשה. תהיה התוצאה אשר תהיה, צה"ל לא ישוב להיות כשהיה. תידרש לו הקמה מחדש, שגם אם היא אפשרית – תיקח דורות.
נתניהו הוא מחולל האסון, אבל הוא אינו פועל בחלל הריק. ב־75 שנים לא השכלנו ליצור פה אתוס של שותפות אזרחית, המשאיר מקום להבדלי השקפות ותרבויות ודוחף להסכמה לטובת הכלל. אין בישראל אלטרנטיבה לתפיסת העולם ההישרדותית, שלפיה הדבר היחיד שחשוב הוא להילחם נגד הבאים לכלותנו; כל דבר שאנחנו עושים, אלים וגס ככל שיהיה, הוא מוצדק על פניו; הכרה באחר, על ראיית העולם שלו, היא חולשה שיש לבוז לה, ולחילוקי דעות יש פתרון אחד – הכרעה לצד שלי. כדי להכיר בכך מספיק לצאת לרחוב או לכביש.
כל זה התעצם פי כמה וכמה ב־56 שנים שבהן אנחנו כובשים עם אחר, מחזיקים משטר של אפרטהייד בפועל על מיליוני אנשים, ומתייחסים ל־20 אחוזים מאזרחי ישראל כאל נתינים, שמקסימום השיח איתם הוא בקשה לתמיכה פוליטית נקודתית תמורת הטבות כלכליות שמגיעות להם ממילא. באופן לא מפתיע המחאה למען הדמוקרטיה מתעלמת מכל אלה, שכן "צריך להתחבר לציבור הימני", תוך כדי חיזוק של הנרטיב שהביא אותנו עד הלום.
לא פלא שצה"ל – הגוף שהאתוס הישראלי מקדש, שמהותו היא הפעלת כוח – הפך באורח בלתי נמנע לשדה הקרב גם במאבק הפנימי. אם השפה היחידה היא הכרעה והדרך היחידה היא כוח, איפה נערוך את הליבון הציבורי שלנו אם לא בצבא. ולראשונה ב־75 שנים הקרב הזה גלוי וחסר מעצורים. ההרס של צה"ל עצמו הוא רק, במילים המוכרות כל כך, נזק אגבי.
מכתב אנשי חיל האוויר מנוסח בקפידה. אין בו, בניגוד לעמדתם של גורמי מחאה אחרים, דרישה לגניזה מוחלטת של כל חקיקה. הוא משאיר פתוחה את הדרך לעצור את הדימום המיידי: להאריך את מושב הכנסת, להיכנס להידברות סביב עילת הסבירות, להעביר חקיקה מוסכמת ולהודיע שכך יהיה גם בהמשך, ובכך לסמן שיש דרך אחרת. זה לא יספק את דורשי ההכרעה מכאן ומכאן, וזה בדיוק העניין: מנהיגות אינה הובלת הקרב מול הצד השני, אלא אמירת אמת ודרישה לשינוי מן הצד שלך. דמוקרטיה נבחנת במקום שבו אני מציב גבולות לעצמי, לא למי שחושב אחרת.
אולי המחזה הנוכחי, של צבא ההגנה לישראל מדמם מקרעים שייקח דורות לתקן, יביא את כל הצדדים להכרה הזאת.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
