"הסכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון המדינה", אמר שר הביטחון יואב גלנט בנאום המשודר שלו ב־25 במארס. אם לא יחול מפנה של הרגע האחרון, האזהרה שלו מאז תתממש, הלכה למעשה, החל ממחרתיים. האסון שהזהיר מפניו ייפול עליו, במשמרת שלו. למיטב ידיעתי, הוא מודע לאחריותו. עם אלפי החותמים הנוספים שעליהם הודיעה תנועת "אחים לנשק" אמש, הסד"כ של חיל האוויר ויחידות עילית נוספות עלול לרדת אל מתחת לקו האדום. אם זה יקרה, זה לא יקרה מיד, אלא בתוך כמה שבועות. אנחנו על פי התהום, עדיין לא בתוכה. אבל חלק מהנזק כבר נעשה, ואולי איננו בר תיקון.
גלנט מנסה לפרק את הפצצה באמצעות דחייה: מושב הכנסת יוארך בשבוע־שבועיים ותהיה עוד הזדמנות למשא ומתן. לכאורה, עניין טכני. אם העניין רק טכני הוא מיותר. אבל מאחורי העניין הטכני מסתתרת האפשרות שהזמן ימסמס את החוק, והכל יידחה למושב החורף. בעלי הברית של גלנט בניסיון הזה הן, למרבה האירוניה, שתי המפלגות החרדיות. דרעי וגפני מבינים את הנזק הביטחוני. אין לו בינתיים בעלי ברית בליכוד, המפלגה שנושאת את הביטחון על דגלה. לא נתניהו, מר ביטחון בדימוס, ולא אחרים.
אפשר להבין מדוע קשה לנתניהו לסגת. הוא מסתכל שמאלה ורואה קיר: אין לו היום פרטנר באופוזיציה. הוא מסתכל ימינה ורואה אנשים נקלים, בעלי עבר מפוקפק, אנשים שבעבר פחד להצטלם איתם, אבל הוא לא יכול לשרוד בלעדיהם. והוא גם לא יכול להיראות כמי שנכנע ללחץ. גם לאגו יש דרישות. פעם הוא ידע לתמרן את כולם; עכשיו הסמוטריצ'ים מתמרנים אותו.
לכאורה, הנשיא יכול היה להיות איש הבשורה. בינתיים, זה רק לכאורה.
המתווכים מעלים הצעות גישור: סבירות מופחתת ו־18 חודשי הקפאה חקיקתית בתמורה להפסקת ההפגנות. שני הצדדים לא נענים: נתניהו מפחד הקיצונים אצלו; ראשי האופוזיציה משום שאינם מאמינים לו ומשום שהמפגינים אינם מאמינים להם.
תתפטר, מציעים לגלנט כמה ממובילי המחאה. הם חייבים להבין מה יקרה אחר כך: שר הביטחון על־מלא יהיה אחד, בצלאל סמוטריץ'. לשרת הוא שירת בקושי, אבל ביטחון יש לו. את צה"ל הוא יפרק מהר יותר משיפרק את הרשות הפלסטינית.
אין דרך קלה להתייחס להודעות של טייסי המילואים, לוחמי המ"מ, סיירת מטכ"ל, חטיבת המחקר ועוד. גם הם לא מתייחסים להודעות שלהם בקלות: הם מספרים על דיכאון מתמשך, על לילות ללא שינה ועל פרידה כואבת ממשימת חייהם. במונחים של ביטחון לאומי, הנזקים המיידיים הם פגיעה בכשירות, החלשת ההרתעה ופתיחת האפשרות להתייצבות סלקטיבית לשירות. נניח, גיחות מבצעיות כן, אימונים והדרכה לא; נניח, הפצצה בסוריה כן, הפצצה בעזה לא.
בטווח הארוך, אם האיום יתממש, מודל הלחימה בחיל האוויר וביחידות נוספות יצטרך להשתנות דרמטית: הוא יהיה בנוי לא על אנשי מילואים אלא על אנשי קבע. זה ייקר מאוד את השירות, והעיקר – יוריד את האיכות. מה שעושה את הטייס הישראלי לאיכותי יותר מטייסים זרים שמטיסים אותם מטוסים הוא הניסיון הקרבי. באין מילואים, חסר ניסיון.
כמו כן מעבר למודל חדש דורש שנים. במצב הביטחוני הנוכחי אין לצה"ל מותרות כאלה.
אבל הנזק חורג מהחשבון הצבאי הצר. בצה"ל מדברים בחשש על ערעור הלכידות – הדבק שמחזיק את החיילים יחד יתפורר וייעלם. נכון יותר לקרוא לדברים בשמם: המשבר הפך את השירות בצה"ל למנוף ללחץ פוליטי. ההישג הגדול של בן־גוריון – הרחקת הצבא מהפוליטיקה – הועמד בספק. אני חושב שהמהפכה המשטרית על כל הגילויים המופקרים שמלווים אותה היא האשמה. מישהו אחר יחשוב שיוהרת המוחים אשמה, אבל התוצאה היא אותה תוצאה.
ישראל אימצה את צבא העם כמודל לא רק משיקולים פרקטיים. הצבא הוא הבסיס לחברה מגוונת, פתוחה לכל, למוביליות חברתית. יש אולי כמה שרים בממשלה שחולמים על צבא יונקרים שיגיע מהישיבות בהתנחלויות, צבא השם. החלומות האלה טובים רק לנסראללה.
* * *
במהלך השבוע פרץ כאן ויכוח סביב המשולש ביידן, נתניהו והרצוג, שלושה בסירה אחת מלבד תומס פרידמן, מבכירי העיתונאים באמריקה. אנסה לתמצת את האירוע כסדרו: לפני כחודש התקיימה ארוחה לכבוד ראש ממשלת הודו בבית הלבן. פרידמן הושב מול ביידן. הם שוחחו על תנועת המחאה בישראל. ביידן הציע לפרידמן להיפגש לשיחה מקיפה בנושא הזה. הוא קבע את השיחה ליום ביקורו של הרצוג. כך נוהגים נשיאים אמריקאים: הם מסתערים על נושא ולמחרת הופכים דף.
הרצוג טילפן ערב נסיעתו לבית הלבן וביקש שביידן יסכים לשוחח טלפונית עם נתניהו. התחושה שם הייתה שנתניהו מאיים על הרצוג, שנסיעת הנשיא לוושינגטון עלולה להתבטל. ביידן נעתר. שיחתו עם נתניהו הייתה מאופקת. היא לא שינתה את העובדה שנשיא ארצות־הברית אוהב את ישראל ומתעב את ראש ממשלתה. ייתכן שבשני הדברים הוא קצת מגזים: שזה נוגע לישראל הוא מאוד אמוציונלי.
נתניהו, כמנהגו תמיד, פירסם גרסה משופרת של השיחה. בדרך כלל זה עובד לו – לא הפעם. בכירי הבית הלבן הוצפו בפניות של מומחים למזרח התיכון, ידידי הנשיא, שתהו למה ביידן נותן לנתניהו את המתנה הזאת. כאשר פרידמן הגיע לבית הלבן חיכתה לו הודעה רשמית שמתקנת את המעוות. השיחה של פרידמן עם ביידן נמשכה שעה ורבע, כמעט כפליים מהשיחה עם הרצוג. פרידמן פירסם את הטור שלו למחרת היום. נתניהו שלח את צחי הנגבי להכחיש, מה שהרתיח את הבית הלבן עוד יותר. כאשר עיתונאים פנו לבית הלבן בשאלה מי פירסם אמת ומי פייק ניוז, התשובה הייתה חד־משמעית: "אנחנו עומדים מאחורי כל מילה בטור של פרידמן".
גילוי נאות: פרידמן חבר שלי. הוא עיתונאי נהדר ואוהב גדול של ישראל, ממש כמו ביידן. אתמול, כאשר הלכתי לצד הצועדים במורד הקסטל, עצרה מכונית. "אתה זוכר אותי", שאלה הנוסעת. "פגשתי את פרידמן ואותך בהפגנה בקפלן".
* * *
הצטרפתי לטור הצועדים אתמול בצהריים. תהום הפרידה בין הבשורות הקשות סביב המשבר לבין הנחיל האנושי בכחול־לבן שצעד לצד הכביש. ההערכות הפוליטיות אמרו פסימיות; המצעד זרם באופטימיות. המון ילדים, גם ילדי גן, שצעדו בגבורה בחום הכבד, חגיגיים, מוקפים בגאוות הוריהם. החוויה המתועדת תעמוד לרשותם בבגרותם. כשהייתי קטן, יגידו, צעדתי למען הדמוקרטיה. היו זמנים.
תושבים ממבשרת וממוצא ונהגים בדרך לירושלים שולפים מהרכבים שלהם ארגזים עם מים, פירות, קפה קר, קרטיבים, כריכים. התכונה מזכירה את הטור דה פראנס: החגיגה לאורך הציר, הבקבוקים המושטים, תחושת ההישג. הנהגים בחלק מהמכוניות שעולות לירושלים צופרים בהזדהות. הזיעה ניגרת. האחווה ניכרת. הייתי מתפעל באותה מידה אילו הצועדים היו נותנים ביטוי לדעות אחרות. היום ומחר ייערכו הפגנות המוניות בירושלים, בקרבת הכנסת. אני לא חושב שההפגנות ישפיעו על ההצבעה: השלב הזה מאחורינו. אבל זה מה שהאזרחים יכולים לעשות בדמוקרטיה, והמחאה עושה זאת היטב. נותר רק לקוות שהחגיגה הנהדרת הזאת לא תיגמר בדריסה, בפציעה, ברצח. היו דברים מעולם.
תתפטר, מציעים לגלנט כמה ממובילי המחאה. הם חייבים להבין מה יקרה אחר כך: שר הביטחון על־מלא יהיה אחד, בצלאל סמוטריץ'. לשרת הוא שירת בקושי, אבל ביטחון יש לו. את צה"ל הוא יפרק מהר יותר משיפרק את הרשות הפלסטינית
