בחמש לפנות בוקר מול רחבת הכנסת בירושלים מתכנסת חבורת אנשים במגוון גילים ומחכה לאור ראשון. לא, הם לא הגיעו למחות. הם פורסים על הרצפה רשתות ומחכים לציפורים שבדרך. כשהציפורים יגיעו, המתנדבים והעובדים בתחנה לחקר ציפורי ירושלים ע"ש נילי ודוד של החברה להגנת הטבע יניחו סביב רגליהן טבעת זעירה, שתאפשר לעקוב אחר מעופן. לפעולה הזו קוראים טיבוע ציפורים, והיא חשובה במיוחד בישראל, מדינה הידועה בכל עולם הצפרות כתחנה משמעותית בנדידת הציפורים מאירופה לאפריקה ובחזרה.
"הנה, לכידה בשידור חי", אומר בקול שקט מנהל מרכז הצפרות ד"ר יואב פרלמן לאחר שהוא תופס את הציפור הראשונה ברשת. "אנחנו פורסים פה רשתות עדינות מאוד שהציפורים לא רואות באור ראשון, ואז הן נופלות לכיס ולא נפגעות כלל כי הרשת עדינה. הציפורים הבוגרות כבר יותר חכמות מזה, הצעירות עדיין לא מכירות את השיטה ופחות נזהרות, ולכן רוב הציפורים שאנחנו תופסים צעירות".
לצידו עומדים תומר צימנד ואדם רוזנפלד, בני שירות המתנדבים במקום, והשלושה עובדים כצוות. פרלמן אוחז בעדינות בציפור ששלף מהרשת, מוציא נקודה שחורה מהכנף שלה. "ירד מהבולבול שתפסתי זבוב טפיל, חיה שנודדת ועוברת בין מדינות על הציפורים. לבולבולים הייתה עונה טובה. יש הרבה מהם, לפי מה שאנחנו רואים בתפיסות".
עוף, גוזל
בימים אלה מתחילה עונת נדידת הציפורים, שתימשך אל תוך הסתיו. "דרך הטיבוע אנחנו רוצים להבין את הדינמיקה, את ההבדלים בין שנה לשנה, ואיך אנחנו יכולים להשפיע לטובה ולעזור לציפורים האלה להמשיך מפה בצורה הכי טבעית ומוגנת", מסביר פרלמן.
עם כל הכבוד לטכנולוגיה או לבינה המלאכותית, יש פעולות שעדיין עושים כמו פעם, בידיים. טיבוע ציפורים, למשל. על רגליהן הזעירות של הציפורים נסגרות טבעות קטנות, והכל נעשה בעדינות ובדיוק מופתיים. לאחר הטיבוע משוחררות הציפורים חזרה למעופן, פעולה מרגשת שעוברי אורח מתנדבים לבצע.
הטבעות המולבשות על רגלי הציפורים אוגרות מידע, שייאסף על ידי חוקרים כשהציפור תגיע לתחנה במקום אחר בעולם, כנראה ביבשת אחרת. "קורה שאנחנו רואים את אותה ציפור פעמיים, אבל זה נדיר", מספרת גרדה ישראל, בת יותר מ־70, המתנדבת במרכז כבר יותר מ־20 שנה. "מתוך עשרות אלפי ציפורים שעוברות פה בנדידה, התפיסות שלנו הן במספרים מאוד קטנים, רק דוגמית, אבל כשאנחנו כן תופסים את אותה ציפור, זה מפעים ומרגש במיוחד. אחרי רגע כזה אי־אפשר שלא להתאהב במקצוע הזה", היא אומרת ומכניסה לשק בד נושם את הציפורים שנתפסו ברשת.
ואז פרלמן מוציא אותן מהשק, אחת־אחת. זה לוקח קרוב לשעתיים ומחייב סבלנות אדירה. "כל הציפורים האלה נתפסו הבוקר", הוא מסביר. "הציפור הראשונה היא שחרור צעיר. אי־אפשר לדעת אם זה זכר או נקבה בזן הזה. כשהם עוזבים את הקן הם בגודל מלא והכנף מתארכת. קשה לדעת כמה הוא יחיה בשנה הראשונה כי מאוד קשה להם, אבל מי ששורד אנחנו תופסים אותו בין עונות, כבר יצא לנו לתפוס טבעות בנות שמונה שנים. על כל ציפור שאנחנו תופסים אנחנו עושים מדידה של כנף, זנב ושוקלים. זה נותן לנו מידה יחסית ומידע חשוב. רושמים הכל במחשב. בודקים ליד איזה שיחים או איזה עצים הציפור נתפסה, ומשנה לשנה אנחנו יודעים מה ציפורים אוהבות לעשות ואיפה נוח להן".
ד"ש מחופית אפורה
תומר צימנד, בן השירות, שולף מהשק את התגלית המרהיבה של היום — שלדג כחול כנף מושלם. "ציפור מרהיבה", ממשיך אדם רוזנפלד. "הם נראים כמו עבריינים. המקור שלהם מחוספס כמו בריונים כי הם עובדים קשה כדי להשיג אוכל ואפשר לראות את זה על המקור. היא 92.3 גרם.
"לפני חודשיים הגיעה לכאן ציפור אחת המרגשות, קנית אורז. זיהיתי אותה ברשת. היא נדירה כי היא לא מגיעה לארץ. היא מגיעה מאזור טורקיה ומרכז אסיה ולא אמורה לנדוד פה. זה היופי בטיבוע. זה מאפשר לנו להכיר את הציפורים שמסתתרות". פרלמן: "מדי פעם יש פה ציפורים נדירות, וזה מצביע על האיכות של המקום הזה כתחנת עגינה לציפורים. בתחנות אחרות בעולם לא מגיעים למספרים האלה של ציפורים נדירות. אחת הציפורים שאני הכי אוהב זו חופית אפורה. אני מת עליה. היא דוגרת בישראל אבל האוכלוסייה שלה בירידה חזקה".
הציפור הבא שנשלפת מהשק הרבה פחות נדירה — בולבול. ואז מגיעים לבנת בטן וסבכי חורש. "האתגר בנדידה הוא גדול, ולא כולם מצליחים לשרוד", אומר פרלמן. "מכאן עד לאפריקה זה החלק הכי קשה של הנדידה, 3,000 ק"מ של מדבר. הסבכי אוהב שיחים ובגלל זה הוא עוצר פה, בתחנה שלנו. הוא קרוב משפחה של הסבכי שחור הכיפה. טיפה צעיר, בנדידה הראשונה של החיים שלו, כנפיים ארוכות כי הוא נודד למרחקים ארוכים ועכשיו הוא בדרך לאפריקה. הוא מודיע שהתחיל הסתיו רשמית".
למה חשוב לאסוף נתונים על ציפורים?
"השימוש בנתונים חשוב כדי לנסות לזהות מגמות, שינויים, זה עוזר לנו לכוון יותר טוב את המאמצים שלנו בארץ ובעולם. בגלל שאנחנו מדינה כל כך חשובה לציפורים נודדות, תחנת מעבר בין יבשות, המידע שאנחנו אוספים פה חשוב. לאט־לאט אנחנו מבינים מה הן צריכות, מה הן אוהבות, ומנהלים יותר טוב אתרי טבע. שהצמחייה תהיה יותר מתאימה".
להתאהב בעולם הציפורים
את רוב העבודה בתחנה מבצעים בני שירות ומתנדבים, החל מילדים בכיתה ה' ועד בני 70 פלוס. "מטרת־העל של התחנה היא שמירה על ציפורי ישראל ובתי הגידול שלהם", אומר פרלמן. "למרות שמדובר במתנדבים הדברים נעשים במקצועיות כדי לא לפגוע באף ציפור". הוא עצמו היה בחוג צפרות כבר בכיתה ד', ורוב חייו המקצועיים עוסק בנושא.
בימים אלה מתקיימים במקום קורסים שמכשירים אנשים שאוהבים לשמור על הטבע. "אנחנו יוצרים את דור הצפרים הבא", אומרת אופיר גופר, רכזת ההדרכה של המקום. "אני אישית התאהבתי בעולם בציפורים והטיבוע. קל להתאהב בזה".
אדם רוזנפלד, מקועקע מכף רגל ועד ראש בציפורים האהובות עליו, מוסיף: "הכרתי את המקום הזה בגיל שמונה, כשעשו לי פה יום הולדת, ומאז לא יכולתי לעזוב. אני מגיע ממשפחה של טבע וטיולים, זה בדי־אן־איי של המשפחה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מבלה פה יותר זמן מאשר בבית הספר. עשיתי שירות לאומי באילת, וזה היה המקום הכי מופלא שראיתי בעולם מבחינת שמירת טבע. מקום שהוא ציר נדידה ראשי, נקודה ראשונה ואחרונה שיש לציפורים לעצור לפני שהן חוצות את הסהרה. אני גר עשר דקות מפה ובא לפה ברגל. מגיע כל יום, גם שישי ושבת. אני הולך לישון מוקדם, מגיע לפה בארבע בבוקר, מסיימים את היום בשתיים והולכים לישון. אלה חיי הצפר. בעיקר בעונות שיש הרבה לעשות".
מה הציפור האהובה עליך?
"זו שאלה קשה לשאול צפר. בהפלגות באילת, למשל, הגעתי למשולש הגבולות באילת — ירדן, ישראל ומצרים. עומדים על קצה הספינה ושמים שמן דגים שמושך עופות ים נדירים. אלה דברים שרואים רק בנשיונל ג'יאוגרפיק".
5 ציפורים שעוברות בישראל בעונת הנדידה
ארנריה
דוגרת סמוך לקוטב הצפוני ונודדת עד לדרום אפריקה. מסוגלת לעבור נדידה רצופה של אלפי קילומטרים ללא עצירה. בישראל נצפית לאורך חוף הים התיכון, מלקטת רכיכות וחסרי חוליות.
ברודית קטנה
דוגרת בביצות של מזרח אירופה ומערב אסיה, נודדת עד לאפריקה. בישראל נצפית בעיקר בעמקים, היכן שמצויים בתי גידול לחים. מהלכת על קו המים או בתוך צמחייה טבולה בעזרת אצבעותיה הארוכות.
חסידה לבנה
נודדת הסתיו הקלאסית, לעיתים בלהקות ענק עם אלפי פרטים. כחצי מיליון חסידות יחלפו דרך ישראל בסתיו הקרוב, מרבית האוכלוסייה העולמית. אזורי הדגירה כוללים את מרכז אירופה ומזרחה ומערב אסיה.
חרגולן זמירי
נציג של משפחה גדולה של ציפורי שיר שנודדות כעת דרך ישראל. חובב שוליים לחים של מקווי מים. מסתתר בעומק הצמחייה, שם הוא נע ומחפש פרוקי רגליים קטנים, וקשה מאוד לראותו.
סלעית ערבות
נודדת בימים אלה דרך העמקים והמישורים בדרכה לאפריקה. חובבת בתי גידול פתוחים, למשל שדות חרושים וערבות עשב. בישראל מינים רבים של סלעיות.
