חוף אכזיב
המצולמים: ישעיהו (שייקה) וכנרת רחמים, עם בנם אורי מבאר גנים, הורים לשקד (21), ירין (18) ואורי (16). שייקה (47) עובד בצנרת דרום באשקלון, כנרת (45) מטפלת בקשישה.
שייקה: "אבא שלי הגיע מכורדיסטן למעברת קסטינה. הוא היה שם עם משה קצב, והם למדו ביחד בבית ספר. קסטינה הפכה לקריית־מלאכי. חילקו את המשפחות - קצב הלך לקריית־מלאכי, ובהמשך גם לכלא, ואבא שלי הצטרף למייסדי מושב רווחה ונהיה חקלאי. אני גדלתי שם".
כנרת: "שייקה גדל עם חיות, סוסים וגידולים, אני ילדת עיר, מאשקלון. פגשתי אותו כשהייתי בת 16, אהבה ראשונה. השתחררתי מהצבא אחרי חצי שנה כדי להתחתן איתו. התחתנתי בגיל 20, ובגיל 24 ילדתי את שקד. היום שקד נשואה וגרה לידנו ביישוב, יש לה קליניקה לציפורניים. בהתחלה גרנו במושב של שייקה, והמעבר מהעיר היה לי קשה. אבל אחרי שנתיים התחלתי ליהנות מהשקט. אפשר לשבת בחוץ בלי רעש של מכוניות ואמבולנסים. הילדים גדלו בלי נעליים. אחרי 12 שנה עברנו לאשקלון בגלל העבודה של שייקה, וגרנו שם עשר שנים. לפני שנתיים חזרנו לכפר, לבאר גנים, ואנחנו מבסוטים. הוא שונה מרווחה, מושב של צעירים. הוא הוקם למפוני גוש קטיף, אבל כולם כבר התערבבו שם, אשקלונים, יבנאים ואשדודים. לא הייתי רוצה לחזור לעיר".
שייקה: "ב־2013 קנינו קרוואן קטן וטיילנו איתו בארץ. אחרי כמה שנים התשדרגנו לקרוואן חדש מחברה גרמנית, קרוואן נגרר מפואר עם שש מיטות. כל סוף שבוע יצאנו איתו לחוף ומה זה נהנינו. אנחנו דתיים, וכדי לבשל בשבת בניתי פלטה שעובדת על נרות של 48 שעות שעליה הכנו חמין. באזור כאן, הייתי הולך חצי שעה לקיבוץ גשר הזיו להתפלל. זה קיבוץ חילוני שבקושי מגיעים למניין בשבת, ותמיד שמחו לקבל אותי.
"הכרנו בחוף הרבה אנשים. פעם, ישבתי פה על הסלעים בלילה, אחרי שהילדים הלכו לישון. ראיתי איש מבוגר יושב לבדו, אוכל פלאפל. לא היה לי נעים בשבילו. אמרתי לו 'שלום חבר, יש לי כאן פינה עם שולחן וכיסא, בוא שב ותאכל כמו בן אדם'. הוא הודה לי וסיפר שהוא רב עם האישה ויצא להתאוורר. מאותו הרגע נהינו חברים. שלוש-ארבע שנים היינו בקשר. הייתי מודיע לו שאני מגיע לחוף, והוא היה קונה חומוס ב'סעיד' והיינו יושבים לאכול בחוף, מדברים ושותים תה במשך שעות. יום אחד הוא נעלם והגעתי מאשקלון לנהריה כדי לחפש אותו. כשהגעתי לביתו סיפרו לי שהוא נפטר מצער. הוא היה בן 60".
כנרת: "מה שקרה לסיפור הקרוואנים בארץ נורא, אי־אפשר כבר ללכת איתו לשום מקום. אנשים, בפרט גברים שהתגרשו, מצאו אחלה פטנט: הם קנו קרוואן, זרקו אותו באיזה חניון או חוף והם גרים בלי משכנתה, שכירות, ארנונה וחשמל; ובלי לשלם מזונות לאישה, כי הם טוענים שהם לא עובדים. הם התנחלו במקומות הכי יפים והפכו אותם לזולות קבועות, עם מלא זבל מסביב".
שייקה: "את השפכים של הביוב הם זרקו לים או בצד. ואז התחילו להגיע פקחים. פעם יכולנו לעמוד איפה שאתה רוצה, היום יש שילוט בכל מקום שאוסר על חניית קרוואנים, וחסמו את הגישה. בסוף התייאשנו, ולפני שנה וחצי מכרנו את הקרוואן. עכשיו אנחנו באים עם האוטו, בכל רגע שמתאפשר. היום הייתי בעבודה בשש בבוקר, יצאתי בעשר וחצי, נסענו לחומוס סעיד בעכו, ובאנו לפה. נאכל כאן ארוחת ערב ונחזור הביתה בעשר".
כנרת: "הים מרגיע לי את הנפש ואני יכולה לשבת שעות מולו עם עצמי. לא פשוט לגור בדרום, ואורי סובל מפוסט טראומה מהאזעקות. תמיד יש לי תיק מוכן באוטו - וכשמתחיל בלגן, ישר אנחנו עוזבים לצפון או לאילת. אבל חוץ מזה, הדרום הוא אזור יפה, ואנחנו גרים שבע דקות מחוף ניצנים".
שייקה: "הים הוא פסיכולוג. לא צריכים לשלם כסף, פשוט לבוא ויש לך את כל התשובות".
