אני רוצה לא לאהוב, לא לחלום עוד ולא להשתוקק. כמו שהייתי עושה כשבחור היה פתאום נפרד ממני או מאכזב אותי והייתי מרכזת את כל כולי וכל יכולתי בלא לאהוב אותו יותר. לסגור את ליבי. לא להביט. אני רוצה לא להתחרפן מיופיה של השפה העברית. אני רוצה להגיד לעצמי: לפחות נהנינו 75 שנה, לא? זה יותר ממה שרוב היהודים נהנו אי פעם!
אני רוצה שלעשר דקות אני לא אחשוב על מה שקורה, או שלעשר דקות אני אצחק או אתגלגל מצחוק. אני רוצה להגיד שזה גדול ממני וקחי בפרופורציה. אבל אין פרופורציה. כי זה פשוט לא פרופורציונלי ואני לא מבינה איך כולם לא בהתמוטטות.
אני מאוהבת בנופים. אני הולכת לכנרת ונותנת לעצמי לשקוע במימיה (למרות שיש שפמנונים ענקיים וזה דוחה). אני רוצה לא לאהוב אבל אני נסחפת יותר. חושבת על כל מקימי המדינה. כמה להם היה קשה בחום, בקדחת, והם לא אמרו נואש. כמה הפרחת שממה ותשוקה וחלום ודם ויזע ודמעות ואהבות ונשיקות ולילות וכוכבים וירחים של מטרה אחת נעלה נפלאה, מדינת ישראל. כמה זכינו להיות ישראלים.
והערב ט' באב. ואנשי כדור הארץ השטוח צוווחים ומשכנעים כאילו כדור הארץ הוא שטוח. ואני רוצה שלא יהיה לי איכפת, שאני אעשה איזה שאכטה בלילה ואראה סדרה. ואני אגיד: יאללה מה זה משנה, הכל גמור פה גם ככה. או: גם אם ננצח בקרב נפסיד במלחמה. ואני מחכה שהלב שלי יתאחה. או שלפחות יפסיק לכאוב כל כך. כן, שברון לב.
תמיד כשאני הולכת להפגנה בשבת צועקים לי קללות. בהתחלה הייתי ממש נבהלת, אחר כך התרגלתי ועכשיו אני כבר מבינה. לרשי יש בגן ילדה שלא מדברת. היא לא יודעת עברית. במסיבת הסיום בגן ראיתי אותה מחטיפה לו ואחר כך עושה וידוא דחיפה כשהוא כבר על הארץ. רשי בכה אבל לא החזיר לה. אמרתי לו שאני גאה בו, ושלמי שאין מילים לבטא את עצמו לפעמים מרביץ. כי היא לא יודעת איך לדבר. אז ככה אני מרגישה, כל מי שמקלל זה רק כי אין לו משהו אמיתי להגיד. טיעון, מחשבה, הגיג. בהתחלה קללות כמו נאצים, איחולים שיהיה לי שיתוק או סרטן במוח היו מזעזעים אותי. עכשיו אני פשוט רואה את האלימות של המילים.
גם המילה זעזוע הפכה למאוסה. האם באמת יש ממה להזדעזע? מי שאין לו מה להגיד, משתיק, מקלל, רק נקווה שלא ירביץ.
נקווה שלא יהיה בסיפור הזה מחיר בחיי אדם. והיום והלילה לא ילמדו תורה ויגידו אהבת חינם, ונדע שזה רק טקסט, זה סתם מילים. אולי התורה על רגל אחת זה ואהבת לרעך כמוך, כי זה באמת הדבר הכי מורכב בשבילנו, לאהוב.
לא אוהבים, לא באמת, לא באמת של האמת, והלב שלי שבור ומרוסק, ואני רוצה לשכוח ולהתגבר כבר ולא לתהות איך זה קרה. אנחנו יודעים בדיוק איך זה קרה, יודעים על בשרנו. אנחנו פשוט יותר יעילים בשנאה שלנו, מתברר.
