לפעמים התחושה היא שלכתוב על מצבה העגום של רשת זה לא רק מיותר אלא גם אסור על פי אמנת ז'נבה. ובכל זאת, שורה של אירועים והתפתחויות מהתקופה האחרונה מתלכדים לכדי שיא חדש בנפילה הכי ארוכה שהמסך ידע, לפחות מאז דמותו הצונחת של דון דרייפר בפתיח של 'מד מן'.
למעשה, מניתוח נתוני הרייטינג עולה כי שמו האמיתי של הערוץ הוא לא 'רשת 13' אלא "האח הגדול וכל השאר". זה לא רק ההשתלטות של התוכנית על הפריים־טיים, ולו בגלל שהיא היחידה שמניבה מספרים סבירים: הפער האסטרונומי בינה למהדורת החדשות, שמשודרת לפניה (לאור אחוזי הצפייה זהו פרט שצריך להזכיר כנראה), מעיד כי רוב הצופים והצופות דוחים עד הרגע האחרון את הלחיצה על 1 ו־3 בשלט.
גם ההשתלה של 'הצינור' נדחתה אחר כבוד על ידי הגוף שנקרא הקהל, ובמקום מאבק ראש בראש עם 'תוכנית חיסכון', גיא לרר ושות' צריכים להגיד תודה על כל יום שלא נגמר בהפסד לאילה חסון. אם זה לא מספיק, את הכישלון הספקטקולרי של גאולה אבן־סער בבוקר הצליחו לשכפל גם לערב, בזמן שהטאלנט האחרון שמזוהה במובהק עם רשת, אברי גלעד, בתהליכי עריקה מתקדמים לקשת, שאותה הוא ניצח בימי שישי בבוקר. לצד כל ההישגים הללו, חשוב לציין גם את ההצטיינות המוסרית בדמות ה"סרט" המחפיר על האנס משה קצב, שהועיל בעיקר ליצרניות כדורים נגד בחילה. אגב, לקראת סוף השבוע שעבר הוציא מנכ"ל רשת מכתב לעובדים, ובו הזכיר את התכנים שצפויים לעלות בערוץ, במסמך שגרם למגילת איכה להישמע מרימה כמו שיר של נועה קירל (שמצטרפת לרשת עם 'סטאר אקדמי', צעד שזוקף גבה או 400).
כמו החייל היפני שסירב להאמין שמלחמת העולם השנייה נגמרה, ברשת מסרבים להפנים שהם הפכו לגרסה המסחרית של רשות השידור. הכוונה היא לא לסיאוב הפוליטי, אלא לתרבות שנדבקת ליסודות הבניין ולא תזוז משם עד שיבוא מגרש שדים (אפשר להבטיח לו בתמורה ראיון אצל אמנון לוי): זה כבר כמעט לא משנה איזו תוכנית תעלה, או מי בהנהלה הבכירה (שוב) יתחלף, ללא ריסטארט קיצוני ותהליך בנייה ארוך, שיתבסס על התאמה למציאות, כל מה שנכתב לעיל נידון לחזור על עצמו. כן, בדיוק כמו הטור הזה.
