למעלה מרבע מיליון צופים נהרו ל'הילולה', סרטם החדש של שלום אסייג ואריאל בנבג'י. וזה רחוק מהשיא - אחרי ט' באב הנהירה תגבר עוד יותר. הקהל הנאמן של אסייג מ'שנות ה־80' ומ'שנות ה־90' הוא בדיוק מי שלא יוצאים לבלות בתשעת ימי האבל לפני הצום. קהל מסורתי, פריפריאלי, שבא לראות את הסיפור שלו על המסך הגדול. סיפור על הילולת הבאבא סאלי בנתיבות, על כמויות האוכל המוגזמות והתפילות הכנות, וכן - גם בדיחות הקרש על גרוזינים עם ראש מרובע או קמצנים פרסים. 'ההילולה' הוא שיר אהבה לישראל השנייה - הוא לא הכי מצחיק, הוא לא הכי מתוחכם, אבל העין הטובה ניכרת, ובימים האלו היא הרבה מאוד. הריב המתוקשר בין האחים אסייג מייצג בדיוק את הקטבים בתוך המרחב הסוציולוגי הזה. מני אסייג, שהיה שותף לכתיבה בתחילת הדרך, קרא ל"אנרכיסטים" לא להגיע לסרט, כיאה לדימוי שלו כמי שצוהל לקראת קרבות טוויטר עם שמאלנים. שלום, מדליק המשואה, קרא לכולם להגיע והצהיר שהסרט הוא מתנת אהבה לכלל עם ישראל.
ואכן, אמנם הסרט חוגג על סטריאוטיפים מגדריים ועדתיים, אבל הוא מקפיד לנפץ סטיגמות יותר עמוקות ממבטא כזה או אחר. משפחת אסייג המורחבת שנגררת עם כל שכניה להילולה ונחטפת לעזה בגלל טעות בניווט מתגלה כחבורה אכפתית, כזו שלא תפקיר אף אחד מאחור. כזו שרואה את האנושיות אפילו בחוטפים הפלסטינים שלהם, בניגוד לסטיגמה של ישראל הפריפריאלית כגזענית. המחבלים, מצידם, הם מחבלי צעצוע שנקלעו למציאות קשה ונאלצו לעשות צעד שלא מתאים להם. פלא ש'קרן שומרון' תמכה במסר כה שמאלני. אפילו העבריינים מהשכונה מוצגים כקשוחים אבל טובי לב. כך ישראל השנייה רואה את עצמה, וזוכה לספר את עצמה לעצמה, וזה רגע חשוב קולנועית.
היחידים שלא זוכים לשום התרה, לעין טובה או לעיגול פינות הם שתי הדמויות האשכנזיות היחידות. "פריזר" (עפר שכטר) הקמצן והפחדן שמפקיר את אשתו לידי החוטפים, ונהג האוטובוס (צחי נוי) התחמן ותאב הבצע. כל התכונות הללו מופיעות גם אצל גיבורים אחרים, אבל הם זוכים לאור רך, לקורטוב פרופורציות, לרגע חסד או גבורה. בניגוד לחבריהם האשכנזים.
'ההילולה' הוא רנטגן עוצמתי לרגע הזה בישראליות. גם בבשורה לספר סיפור אחר לקהל מגוון, וגם בכאבים ובעיוורון שהוא מציג - שמלמדים עד כמה השסע עמוק משחשבנו. מספיק עמוק שאפילו מדליק המשואה האהוב אסייג לא יוכל לטאטא אותו.
