1.
בסיומו של יום ראשון , בזמן שבתחנת נבון ברכבת ירדו במדרגות הנעות תומכי רפורמה ועלו מתנגדיה, כל צד להפגנה שלו, קרה דבר מתוק ויפה שהפך לוויראלי במהרה – גם בגלל עבדכם הנאמן – ואפילו ראש הממשלה הזכיר בנאומו השבוע: מישהו מהיורדים הושיט יד לאלה העולים. ידו נענתה ביד אחות. הוא החל ללחוץ ידיים לאלה מהמחנה השני ואחרים הצטרפו אליהם, ולרגע אחד, בשיאו של כאוס ובשיאה של מה שהיה נראה בראשית השבוע כמו הקדמה לחורבן בית שלישי, קיבל מי שצפה בסרטון איזה זץ כזה בלב, תזכורת שיש בנו גם את הדבר הזה, הרצון שלנו, הישראלים הפשוטים, בכל זאת לחיות יחד.
2.
אחרי שהוקמה הממשלה הנוכחית אמרתי לחברים שהצביעו לגוש המרכז־שמאל שיש לי תקווה ושאני אפילו קצת מעריך שהחשש שלהם מאיתמר בן גביר יתבדה. גם אני הצטערתי על כך שאיש כה קיצוני הגיע לעמדת הובלה כזו, אבל הייתה לי תחושה שהוא לא משקר כשהוא אומר שרבים מהדברים שמזכירים לו מהארכיון התרחשו בצעירותו ושהוא נמצא היום במקום אחר. גם האמנתי שהעובדה שהציבור בחר בו בגלל תחושה של אובדן ביטחון אישי, תגרום לו להתבגר לתוך התפקיד ולהיות ממלכתי יותר ובוגר יותר בגלגולו הנוכחי. להיכנס למשרד ולהתחיל פשוט לעבוד.
שגיתי. מתברר שאלה היו תקוות שווא. הבנתי את זה באופן סופי במוצאי השבת שעברו, כשאחרי שבת שבה עלו עשרות אלפי ישראלים לירושלים ברגל, בזמן שבו מאות אלפי ישראלים שרויים בחרדה אמיתית מהחקיקה בכנסת, הוא כתב בטוויטר, בסוג של יוהרה ילדותית מדהימה: "בר הסלטים נפתח, שבוע טוב".
זה דבר אחד להיות יריב פוליטי ולקדם אג'נדה, גם אם קיצונית, ודבר אחר לגמרי, שפל ותינוקי, להתגרות ככה באזרחים מסורים בשעתם הקשה. היה משהו כל כך לא מותאם ולא בשל בהתגרות הזו, שבאמת נתקפתי בעצב נורא. חשבתי על אלה שלא בחרו בבן גביר ולא בחרו בימין, ולא זו בלבד שהפסידו בבחירות ולא זו בלבד שאיתמר פאקינג בן גביר, מי שהיה סמל במשך שנים לכהניזם ולקיצוניות נהיה לאחד מראשי הקואליציה, ולא זו בלבד שהוא גם השר שאחראי על הסדר בהפגנות שלהם, כאילו לא די בכל הדבר הזה שגם כך קשה לעכל - הוא מגיע, ובמקום להבין שתפקידו כשר זה לעבוד עבור כולם, ובמקום לזכור שהוא כבר לא בקמפיין בחירות, הוא פשוט מטריל אותם, את האזרחים הטובים האלה שכל חטאם הוא שלא הצביעו לו. הוא נכנס להם מתחת לעור, רואה אותם בכאבם ובמקום לגלות אמפתיה - מניף לעברם אצבע משולשת ומסובב את הסכין בליבם, לב שגם כך שותת דם.
פשוט נורא.
ובחיי שהיו לי ציפיות ממנו. לא יודע למה, הייתה לי איזו אינטואיציה שהוא איכשהו יפתיע את כולם לטובה. אבל מיד אחרי שבוטלה עילת הסבירות בכנסת הוא נראה מחויך באיזה סלפי ילדותי במליאה, מבלי להבין את גודל השעה, מבלי להפנים את חומרת מצבנו הפנימי.
3.
דיברנו על מה שקרה בתחילת השבוע המטורף הזה, בואו נחזור עוד אחורה. בקטנה כזה, 80 שנה ככה פלוס־מינוס, עוד לפני שידעו מה זה עילת הסבירות ומי זו שקמה ברסלר: ב־1941 בערך, יש מחלוקת על המועד המדויק, היה חשש גדול בישראל שהגרמנים יכבשו את ישראל מצפון ומדרום. הבריטים, ששלטו אז בארץ, נתקפו חרדה מהאפשרות הזו והקימו קו הגנה, מערכת ביצורים חוסמת טנקים, שאמורה הייתה לעצור כלים גרמניים שיגיעו מסוריה או מהקווקז. מדובר בבטונדות ענקיות שהונחו לאורך קילומטרים רבים בעמק הירדן לכיוון הגולן, ונשכחו מלב. זה די מוזר אגב שהן נשכחו, כי אין בישראל כמעט ממצאים פיזיים שנותרו ממלחמת העולם השנייה, ובכל זאת, קו הביצורים הזה נשכח, וגם מרבית מי שכתבו על התקופה הזו באזורנו, התעלמו ממנו. מי שהכיר את הבטונדות הענקיות האלו הוא בחור בשם אדם שרמן, מורה דרך מקיבוץ האון, שגדל בסמוך אליהן. בילדותו הוא שיחק עליהן, אבל כשגדל, חקר קצת הנושא והבין שמאחוריהן מסתתר אירוע היסטורי חשוב.
הוא חשף אותן וגם פעל כדי שהיסטוריונים של התקופה יכירו את קיומן. והנה, בתחילת השבוע שעבר, מאמציו נשאו פרי.
4.
באופן אישי הרגשתי שאני צופה בסרט, ושהסרט הגיע לסצנת סיום אפית. זו הייתה עריכה מקבילה מושלמת: בצד אחד של המסך, המדינה מתפוררת. הפגנות ענק ברחובות, הפסקת התנדבות בצבא, מדינה שמגיעה לנקודת רתיחה בשבוע שבו נחרבו שני בתיה הקודמים, ממש טרגדיה שלמה. בצד השני של המסך צפיתי באדם שרמן, קיבוצניק טוב לב מהעמק, עומד ליד ממצא היסטורי נדיר על שפת הכנרת ומספר עליו לקבוצת היסטוריונים שהגיעה להתרשם מהמקום. בחדשות רואים את ההמונים צועדים לירושלים, את הכאוס בכנסת, ובזמן הזה, בשקט גמור ובאיזו נאיביות קסומה, עומדים אנשים מבוגרים ומדברים על מה שהיה כאן על האדמה הזו לפני כל כך הרבה שנים, ומקשיבים לשרמן, הילד מהעמק ששיחק סביב הבטונדות, וכשגדל החל לספר למה הוקמו, ומה הן מסמלות.
5.
בשעה שאתם קוראים שורות אלה, תשעה באב מאחורינו. אני מביט כעת על קו הביצורים שזכה לעדנה יותר מ־80 שנה לאחר שנבנה בעמל רב, חושב על השבוע שעברנו, החשש האמיתי שהיה לנו מקריסת הבית הזה, החרדה שאוחזת בכולנו, ועל המפגינים המתוקים ברכבת שנתנו כיפים בדרך להפגנות מנוגדות. אני כותב פה הרבה על אחדות. אני מרגיש שזו השליחות שלי. שאני ממשיך בכך את דרכו של אבי. והשבוע הזה, צריך להודות בצער, היה שבוע עצוב של תבוסה מרה, עבורנו, שוחרי האחדות.
היינו על סף תהום. ממש ראינו את הארץ הזו מחולקת לשבטים, אבל הצלחנו לבלום ברגע האחרון, לתת כיפים אחד לשני במדרגות הנעות, ולנסות בכל זאת להמשיך יחד. נחמו, נחמו עמי. שבת שלום.
