גם לאורך הבוקר, כשהיה ברור וידוע שהיום הזה יהיה הכל מלבד קצר וקליל, ב"קשת" המשיכו לפמפם את הפרומו של "חתונה ממבט ראשון". אולי זאת הייתה תפילה לנורמליות, כאילו שאחרי ההצבעה הכאוטית בכנסת, ההפגנות הסוערות והשאלה הפעוטה האם לישראל יש עדיין צבא, יהיה פנאי לשקוע בצרות של "רותם ורונן" ויתר חומרי הגלם שערוץ 12 מעסה להנאתו כמו פלסטלינה. מילא קוצר הרואי; כשהכותרת הבטיחה ש"הפרק הבא הוא לא לבעלי לב חלש", לא נותר אלא לפצוח בהתקף צחוק מיואש מול מפגן כה מרהיב של ניתוק וחוסר מודעות. או כמו שקוראים לזה בישראל: יום שני.
הלב הרעוע והדאגה לשלומו היו חלק בלתי נפרד מהצפייה אתמול. למשל ראש הממשלה, שהגיע ל"רגעי ההכרעה" בצוותא עם קוצב הלב הטרי שלו. רופאיו של בנימין נתניהו, שחייבים לציבור תשובה או 200, מוזמנים לדלג על התור שלו לביקורת: הם ראו בלייב כמה הוא מקפיד על הימנעות ממאמץ, בזמן ששר הביטחון ושר המשפטים מתווכחים דרכו, בעודו משוחח בטלפון עם חיליק מגנוס כזה או אחר שלא הושיע.
מיה איידן מחדשות "רשת" התוודתה ש"הלב נשבר" בעקבות העימותים בין המפגינים והשוטרים. ועמית סגל מחדשות "קשת" ניסה להסביר מהו "לב העניין", שזה כנראה הביטוי שמחליף את המילה "אירוע" כשהיא דורשת כמה שניות להתאוששות, לפני שהוא וכולם חוזרים לדהור עליה כמו מתקן אומלל בגן שעשועים.
אבל כדי להסביר את מחזה האבסורד במליאה, היכן שצמרת השלטון טיפלה בנושא חוקתי כאילו זה מו"מ בשוק על שטיח יד שנייה, לא צריך לב אלא ספריית אסוציאציות. לסגל, לדוגמה, זה הזכיר את טקס החתימה שבו נשיא מצרים מובארק צעק על יאסר ערפאת "תחתום, כלב". מפתיע שדווקא הוא, שאין פרט במרחב שלא מזכיר לו את ההתנתקות, לא הלך על השוואה בין נתניהו התזזיתי בהצבעה על עילת הסבירות לעומת אריק שרון הדבוק לכיסא בהצבעה על ההתנתקות.
אם הייתה דרושה חותמת נוספת לכך שזה לא רק עוד יום בהיסטריה של ארץ ציון וירושלים, בשלוש נכנסה יונית לוי לאולפן של ערוץ 12, כשבערוצים המתחרים מסתפקים באותו שלב במגישים ומגישות מדרג פחות בכיר. זה נשמע אזוטרי, אבל דווקא זאת דוגמה למה שמבדיל בין "מגישה ראשית" ל"מגישת המהדורה": לא רק היכולת לנווט מרתון שידורים, אלא להיות שם בשנייה שנקרע כנף המעיל של החברה הישראלית.
מנגד, מזל שנמצאה שוב הסיבה לשדר את "פגוש את העיתונות" ביום חול, אז התוכנית לא מוקלטת. כך קורה הנס ומתקיים קשר בין הדיונים באולפן לעומת מה שמתחולל בשטח. לפי הפיאסקו בשבת, זה לא מובן מאליו.
יום כזה לא יסתיים בלי שבנימין נתניהו יקיים את טקס ההצהרה. הרי על דברים פחות חיוניים, שלא לומר זניחים, הוא ביקש ולרוב קיבל את הבמה בזמן צפיית שיא. אבל האם זה חשוב מה הוא אמר? יש מישהו שהאזין לו מטפטף את אותו נרטיב (וטובל אותו ברוטב קיטש תעשייתי) ורואה את המצב אחרת? הרי בכנסת ראש ממשלת ישראל נראה כמו לא יותר מאבן בנעל של דמויות כמו יריב לוין ואיתמר בן גביר. לכן כל נאומו היה צריך להיות משפט אחד: "הפרק הבא הוא לא לבעלי לב חלש".
