ברגע שהסתיימה ההצבעה הם הגיעו, כהרגלם באירועים חגיגיים, להצטלם עם המנצח הגדול, יריב לוין. האיש שהתעקש. האיש שהתנגד לכל פשרה. האיש שהביאנו עד הלום. היו שם איתמר בן גביר ושלמה קרעי, החברים בברית הקנאים. הם צהלו. "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה".
הם לא רמסו רק את הדמוקרטיה, או את האופוזיציה, או את עשרות אלפי המפגינים מחוץ לאולם הכנסת; הם רמסו גם את חבריהם לליכוד. בהצהרה המשודרת שלו אמר נתניהו שהוא ניסה להגיע להסכמה עם האופוזיציה, ולכן לא היה מנוס מהמשך החקיקה. סליחה? הרי ברגע האחרון היו ניסיונות להשיג פשרה בתוך הקואליציה. הרי נתניהו ידע, באמת עד הרגע האחרון, שמדובר בחקיקה שכל־כולה פגיעה במדינה. אבל הוא נכנע לחסידי ה"הליכה עד הסוף". הקנאים התעקשו וניצחו. העם הובס.
אין שום צורך בטיוח. הרי מאחורי המאבק על מערכת המשפט מסתתר מאבק נוסף, על הזהות של מדינת ישראל. אתמול, 24 ביולי 1922, החליט חבר הלאומים על "הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה". מאז ועד היום, 101 שנים בדיוק, צמח הבית הלאומי בכיוון של מדינה יהודית ודמוקרטית. זהו סלע הקיום. זה המכנה המשותף. והנה, בדיוק באותו תאריך, יוצרים הקנאים את הערעור המשמעותי ביותר על קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. הם מתנגדים למכנה המשותף הזה. הם רוצים לשבֵּר ולנפץ כדי לסלול את הדרך למדינה פחות יהודית ויותר חרדית. יעידו על כך ההסכמים הקואליציוניים. יעידו על כך אינספור יוזמות חקיקה. הם רוצים עוד ועוד התנחלויות ומאחזים. במקום מדינה ציונית הם רוצים מדינה דו־לאומית. כן, זה מפחיד את המחנה היהודי־דמוקרטי, שמשתרע מאמצע הליכוד עד אמצע מרצ. זה מפחיד כי עד עכשיו היו קצת, לא מספיק, ריסונים על הדהירה הזאת לריסוק הציונות. עכשיו הם רוצים לחסל את החסמים האחרונים. בצלאל סמורטיץ' במשרד הביטחון, ורמיסת שלטון החוק. הקנאים כבר הצליחו בעבר. אסור לתת להם להצליח שוב.
עם כל חוסר הכבוד לבן גביר או לוין, הם לא הבעיה. מחלוקות יש תמיד. שמאל קיצוני וימין קיצוני תמיד היו. גם קואליציות של ימין על־מלא היו כבר. אבל לא הייתה קואליציה כזאת, שכל קיומה תלוי בחבורה קטנה של חשוכים. וזו הפעם הראשונה שראש ממשלה בישראל כנוע לחלוטין לימין הקיצוני, שראוי לקרוא לו ימין אנטי־ציוני, בתוך ממשלתו. לעזאזל הממשל האמריקאי, שביקש להציל את ראש הממשלה מעצמו, לעזאזל הפגיעה בכלכלה, לעזאזל האזהרות של ראשי מערכת הביטחון, לעזאזל שר הביטחון ממפלגתו שלו, שהתריע על פגיעה בביטחון. כל אלה לא חשובים מול חבורת הקנאים. ועבור מה? הרי ממשלתו לא הייתה מתפרקת. איומי בן גביר הם איומי סרק. הרי ללוין ולרוטמן אין קואליציה אלטרנטיבית. אבל נתניהו נכנע. אז שאף אחד לא יבלבל את המוח עם ההבלים הרגילים, מתוצרת השופרות וסוכני הכאוס, שמדובר במחנה רק־לא־ביבי. משום שנתניהו עצמו היה נגד החקיקה אתמול. הוא יודע שמדובר בנזק אדיר לישראל. אבל הוא נכנע. האיש שנחשב פעם לגאון פוליטי מתגלה כרכיכה פוליטית.
זו לא הסבירות. הרי רבים וטובים, גם מקרב ראשי האופוזיציה, גם משפטנים מהשורה הראשונה, דרשו לרסן אותה. הרי נכונות לריסון הייתה בכל הצעה שהונחה על שולחנו של ראש הממשלה. הרי ההצעות הוגשו על ידי משפטנים מהאגף השמרני. אז לא, זו לא הסבירות. זו הקנאוּת. היא הביסה את השכל הישר. היא הביסה את רצון הרוב. היא הביסה את ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה.
גם בעיני המחאה זו לא הייתה החקיקה שמבטלת את עילת הסבירות. הדמוקרטיה לא תתמוטט מהחקיקה של אתמול. הבעיה היא בהצהרות המפורשות של חברי ברית הקנאים שהם ימשיכו. הם כבר דיברו בעבר על D9. עכשיו הם פורעים את השטר. עשרות הצעות החוק בחודשים האחרונים מצביעות על כיוון של מדינה פחות יהודית, פחות ליברלית ויותר חרדית. החשוכים מושכים בחוטים, ואם הם הצליחו עד אתמול וגם אתמול, למה שמישהו יחשוב שהחל מהיום הם יעצרו? גם הקריאה של נתניהו להמשיך בהידברות שווה כקליפת השום. הרי כל דבר שיסוכם איתו יסוכל על ידי הקנאים. זה האיום האמיתי על הדמוקרטיה.
ועוד משהו, לאלה ממחנה המחאה שאיימו ב"הפסקת התנדבות" ולאלה שמממשים. זו לא הדרך. הצעד שלכם הוא אחד יותר מדי. הוא פוגע במחאה. נכון, יש חשש שההפיכה המשטרית תפגע בחסינות שיש היום ללוחמים בבית הדין הבינלאומי הפלילי, אבל כדי לעצור את ההפיכה יש צורך במחאה עם מכנה משותף שגם חלק גדול מהימין יכול להזדהות אתו. סרבנות שוברת אותו. המחאה זקוקה לכם. אבל לא עם סרבנות.