תארו לכם אותי בעל בסטה בשוק הכרמל או בשוק מחנה יהודה. במקום תפוזים או בגדי ים אני מוכר שאריות של מדינה ש־64 אצבעות קרעו לה את הצורה. אני די מתבייש בסחורה. אני יודע שהיום היא פחות מיד שנייה. אני מסתכל עליה וזוכר לה שפעם היא הייתה בן־גוריון עומד על הראש, ארטיק בחוף שרתון, נאום של מנחם בגין, שורה משיר של יונה וולך, מיתרי זהב בגרון של אריק איינשטיין וטונות עצב בתקליט נפלא של אהובה עוזרי. פעם היא הייתה שיפוד פרגית במסעדה של בוסי בשכונת התקווה, בייגלה ירושלמי בשער יפו, פלאפל בשוק בצלאל או חומוס בלבנונית שבאבו־גוש.
"יאללה", אני צועק, "סוף עונה, סוף מדינה. דמיינו שהיא תפוז שתלשו לו את כל הקליפות, דמיינו שהיא בגד ים שבכוח הוסר ועכשיו רואים את כל הסודות".
ובינתיים, אין לי שורה אחרונה לסיוט הזה.
