התחלה / היא הייתה חתיכה לא נורמלית, כבר כשנשקפה לי מהחלון בבית החולים העמק בעפולה שבו נולדתי למול גבעת המורה והר תבור. וככה ישר הבנתי שאני אוהב את מה שאני רואה. אחר כך זכריה התימני המוהל שהגיע במיוחד ברגל מנהלל חתך לי את העורלה בקצה, וכשבכיתי מכאב הברית הבנתי שזו ההקרבה שלי להיות שייך לעם יהודי עתיק. וכששמו לי בפה צמר גפן טבול ביין זול כדי שאתמסטל וארגע אז בחצי הכרה שמעתי אותם נותנים לי את שמי על שם מי שהיה פעם מלך בישראל, וככה נהייתי חלק ממנה.
אז היא הייתה חתיכה לא נורמלית, והמבוגרים דיברו מתוך הערצה והגשמה על בנייתה מחדש. הנשים עזרו להם בחקלאות וליקוטים והייתה שם גם רפת ססגונית ומסריחה איפה שוותיקים עולי רומניה ועיראק חלבו יחד. וכששרו בלילות את "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" שאפו להסיר את מחסומי השפות והמנהגים של היותם מהגרים, מה שיצר לא פעם אליטיזם מסוים "כאילו אחד שווה יותר מהשני" שזה היה שטויות במיץ עגבניות. הרי לכולם הייתה אותה אמונה, שזה המקום שנקרא ארץ, מולדת או מדינה, זו שאלוהים ציווה לאברהם ולהם. ושהיא החתיכה הבלעדית החסרה שמצאו אחרי אלפיים שנה.
ההתאהבות / איך אדם מתאהב בארץ? שאלתי את עצמי כל השבוע, כשדיברו עליה בכאב ובאהבה, בערגה ובאכזבה. האם התאהבנו בה כי הורינו התאהבו בה? האם היינו מתאהבים בה גם לולא ייסורי האהבה שלהם? וממתי בכלל הבנתי את המושג דמוקרטיה, ואת זה שלא כולם חושבים כמוני. ועדיין מה איחד אותנו? מה השאיר אותנו פה להילחם את מלחמותיה? שאלה טובה. בטח יופיה, אדמות הטרשים שלה, והרעיון שכולם חשו כיסופים אליה גם כשגדלנו בתוכה, ברחמה, וכשעוצבנו בדמותה ובצלמה כדובדבן, אגוז וגולני.
וככה גדלנו בה גם כהייטקיסטים, או מוכרי פלאפל, כסוללי כבישים, בעלי מסעדות או נדל"ניצ'קים. וכמעט לא שמעתי (לפחות בהתחלה) אחד שאומר שהוא לא סובל אותה. להפך. למדנו לחגוג את חגיה, להתרגש מאסמיה ויבולה שהגיעו לסופרמרקטים ולמכולות, ורק כשישבנו ובכינו מדי שנה בט' באב על חורבן הבית הראשון והשני שלה, זכרנו ששנאת חינם פירקה אותנו אז. זה מה שגרם לעונש גלות בבל, של 2,000 שנה. שלא היו עשויות משוקולדים ופרלינים אלא מכיסופים וערגונות (כדברי מאיר אריאל) ושגרמו להקמת התנועה הציונית הקולנית.
כן, הקולנית / להמשיך? או שאני משעמם אתכם? האם לספר על המלחמות שלה שתבעו מאיתנו קורבנות ולמרות זאת לא החלישו את אהבתנו אליה? או האם לצטט את נתן זך שכתב עליה: "הארץ הזאת קולנית מדי לאוזניי / ואינני מצליח לשמוע את הולם ליבי / ולפעמים אף לדעת שעודני חי / כשאוזני האחת כבר חירשת מרוב צעקות / ואני שומע בשנייה רק חדשות".
והוא צדק. היא באמת נהייתה קולנית, צעקנית, תובענית, חסרת רחמים לפעמים, כבשנית, סלטית, מאוחדת ונפרדת, ומזל שזוכרת מי היא דרך שיריה שעוד יותר חיזקו את הקשר העמוק אליה (למשל "אין לי ארץ אחרת", "מקום לדאגה" או "סיבת הסיבות"). ככה שרו למענה ועליה.
אז אני יכול להמשיך ולספר עוד ועוד זיכרונות ממנה אבל נחרטה בזיכרוני תמונת הילד הבוכה שבהפגנת הנחשול לירושלים בשבת, מישהו נשא אותו על גבו ועל התמונה נכתב, שהילד בוכה כי נכנסה לו דיקטטורה לעין. וזה היה מצחיק ועצוב עד כדי שגירדתי בעין כמעט שעה.
אל תהרוס / סבא חינך אותי שמה שבניתי בעמל קל להרוס. טוב הסבבא הזה עם כל ההיסטוריה החינוכית שלו, רובץ לי כבר שנים על הגב שעה שאני עצמי כבר גם מכונה סבא. וזה למרות שלא פעם אני עושה לנכדיי שששש, שלא כולם ישמעו שהגעתי למעמד הזה שאומר "נער הייתי וגם זקנתי" וראיתי המון. ושכתוצאה מזה נשאלתי לכל השבוע האם מניסיוני ראיתי כדבר הזה שמתרחש לנגד עינינו? אז עניתי שראיתי את מהומות ואדי סאליב, והפגנות הפנתרים השחורים, ושהשתתפתי בהפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה עליהן כתבתי ב"ירח" מתוך פרספקטיבה של זמן: הייתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם, צחקנו מהכל שרפנו את כל מה שבא ליד, לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להגיד שאתמול היה טוב ויהיה גם מחר.
נו טוב. תמיד הייתי אופטימי כשידעתי שאי שם בגובה 30 אלף רגל, יש מטוסים שחגים כדי לשמור עלינו מכל צרה שלא תבוא. וכשהם החלו להנמיך גובה מתוך דאגה למתרחש, והמילים התנדבות, עיקרון, מצפון, כבשו את פניה של "הקולנית" התעצבתי כמו רבים עד לאן הגענו. אבל כמו אחד שיוצא מטיסה בנתב"ג והמזוודה אבדה לו, אני תמיד יודע שבסוף אתפוס מונית ביציאה שתיקח אותי הביתה, חזרה לביתי האמיתי.
פתאום קם אדם / בשבוע הגורלי הזה, כשחלק מאנשיה של הארץ נהיו עטורי זקנים לזכר יום החורבן של ט' באב, הם הצביעו בווליום של 0:64, וחוקקו חוק שלרבים מאיתנו נדמה שהוא ההתחלה של איזשהו סוף. ולמרות שכל המחוקקים עשו סלפי בעין, איפשהו שמעתי ברקע ת'שיר המעודד שהלחנתי עם גידי קורן בשנת 1973, למילים של המשורר הענק אמיר גלבֹע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" ושהפך במשך השנים להמנון של הליכה עממית.
ולמחרת החקיקה קמתי (אחרי שישנתי מעט) ולפתע חטפתי דיסאוריינטציה כי כבר לא ידעתי איזה יום היום? יום האחרי, הלפני, יום הדממה, השיבוש, התכנון, הגשת החוק, הקריאה, ההפגנה הגדולה, הקטנה, או יום ההסכמה, ההצבעה והסכנה? אולי יום הקוצב, יום העצבות והצמרמורת? כן, ככה נתתי לימים שמות.
שבילים / "בדרך לגן עדן עדיף ללכת בשביל נידח" כתב פעם לאונרד כהן, אבל כשהארץ שלנו הלכה בשבילים שונים היא הלכה ונתקעה בין אלה עם הדעה האחת ואלה עם הדעה האחרת כשבסוף, "יש אמת שתמות, ויש אמת שתחיה". וזה נהיה מאתגר לדעת, איפה מונחת לה האמת האמיתית במאבק על דמותה של הארץ שבה שני צדדים שמאמינים באמת שלהם. ואם כך, למה לא הצליחו פרנסי הארץ להגיע לעילת הסכמה והאחדות וההידברות, ובעיקר הורדת הראש בקצת צניעות בפני הבורא שעה שהלב שלך מאותת שאתה גם בשר ודם (שנהיה בריאים).
וכך נהיינו חברה קרועה. מלאת שסע ופצע וחשדנות. ואם יש רצון לחבר את החלקים, השאלה היא רק מי יכול לחבר אותם ואיך.
צמרמורת / במהלך השנים, כשהייתי עוד מעשן כקטר, הייתי מדליק סיגריה מעצבים כל פעם שהתעצבנתי בגללה ועליה. כולל כשהתגרשתי בפרטי. ואילו עכשיו כשאני כבר לא מעשן אז כמו רבים הסתכלתי השבוע בכאב עמוק על המתרחש, ובעיקר הבחנתי בחוסר האמון הפרוע שנהיה בלב הקונצנזוס של הארץ שלנו.
"אין איש שבקיא בתכנון העליון, אין איש שידע מי ישרוד אחרון", כתב לאונרד כהן היהודי מקנדה. והמון אנשים (שאני מכיר) טענו בפניי השבוע שחלפה בגופם צמרמורת בלתי פוסקת. שאגב למי שלא יודע, צמרמורת היא המילה הכי פופולרית בימים אלה דווקא לבטא התלהבות באולפן משיר חדש. אבל כנראה פה היא מעידה על משהו שדומה לחרדה גדולה מפני הבאות.
רוצים מילות סיום לבינתיים? השבוע עברתי ליד שלט שתלתה העירייה ליד המקומות שהיא בונה והורסת, והיה כתוב בהמלצה לתושבים "לראות בחיוב את הביוב". ואז חשבתי נו באמת, הקופירייטרים האלה עם הרעיונות המצחיקים שלהם.
