רוב הזמן אני לא חושבת על המשפט ההוא שכתוב בגט של רן. לא מתעסקת בכלל באיסור המוזר והמקומם הזה שקיבלנו. אני אפילו לא יודעת איפה, לעזאזל, שמנו את הגט, בסלסילת הג'אנקיאדה שלנו מתחת לעשרות מטעני טלפון מקולקלים שמחכים לביאת המשיח בתנאי שהוא טכנאי, או באחד מהקלסרים הירוקים שרן מתעקש לא לזרוק וסוחב מדירה לדירה, מי יודע מתי מישהו יבקש ממנו את דיווחי המס משנת 91'. הנקודה היא שאנחנו כל כך לא מתעסקים בגט הזה, שאין לנו מושג איפה הוא. ובכל זאת, הוא מרחף מעל הבית שלנו כמו ענן עוכר שלווה. מין תזכורת כזו שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיזכר בה, שהאמונה שלנו שאנחנו חופשיים לגמרי להחליט על חיינו, זו אשליה.
נזכרתי שוב בגט לפני שבועיים, בערב יום ההולדת שלי באילת, כשרן פתאום אמר, "מאמי, מה דעתך להתחתן איתי?" בדרך כלל כשרן מציע לי נישואים, אני הופכת לנציגת ההיגיון המייבשת. מזכירה לו שחתונה זו הפקה ממש יקרה ולמי יש כסף לזרוק רק על לילה אחד, שלא לדבר על כל הפרטים הקטנים שצריך לדאוג להם כמו פרחים ומפיות, ואנחנו כאלה גרועים בארגון. אבל הפעם זה היה שונה, כי היה לנו ערב מיוחד, הרגשנו כל כך קרובים האחד לשני שהחדר נהיה כמו רחם חשוך וחמים ששנינו צפים בו. לרגע אחד פתאום התחשק לי לזרום איתו ועם הפנטזיה.
כשהכרנו רן ביקש ממני שאבטיח לו שלא משנה מה, אני אתחייב לתת לנו שבע שנים יחד. גם כדי לבדוק את הזוגיות הזו באמת, וגם כדי שהוא יוכל להירגע ולא לחשוב כל הזמן איך אנחנו תכף נפרדים. שבע השנים האלה חלפו מזמן, עוד שנייה אנחנו 14 שנה יחד. יש משהו שמרגש אותי בזה, הזוגיות הזאת ניצחה כל כך הרבה שדים שעוד שנייה היא מצטרפת לגוסט באסטרס. אולי הגיע הזמן לתת לה טקס, משהו שיציין.
"כן, אבל אל תשכחי שזו לא יכולה להיות חתונה אמיתית כדת משה וישראל", רן אמר וצל מוזר נפל על הפנים שלו. "הרי בסוף הם הכניסו את הסעיף שאוסר עליי להתחתן איתך". "למי אכפת", אמרתי לו, "נעשה מצידי חתונה עם הכלבה שלנו בתור עדה ובל אגם המהממת כרבנית". ובאמת שלא היה לי אכפת, מי צריך את המדינה, מי רוצה ממנה טובות? ממילא כל מה שחשוב זה המסיבה והאהבה שנרגיש בלב. ורק בלילה, כשרן כבר נרדם ואני שכבתי והסתכלתי על הנר שהיבהב, פתאום חלף בי עצב. זה דבר אחד לא לרצות להתחתן, ודבר אחר לדעת שגם אם תרצי יום אחד, לא ייתנו לך. אפילו לא כשתהיי בת 78, ופתאום יבוא לך להרגיש צעירה ומאוהבת, להתחתן בחצר שלך כשסביבך כל השבט שהקמת, הילדים והנכדים. גם אז בית הדין הרבני יחכה לנו עם הברקס הזה. לא, סבא וסבתא, לא תוכלו לערוך את החופה הנוסטלגית שלכם, כי מבחינתנו שניכם עדיין לא לגיטימיים כזוג ולנצח לא תהיו.
חלפו כל כך הרבה שנים מאז הרגע ההוא, שבו רן חזר מבית המשפט ואמר, "את לא תאמיני מה כתוב בגט שלי", ובאמת שזו לא דרמה גדולה. אז לא נתחתן, ביג דיל. אבל הכאב הזה, של להיחשב חוטאים, פושעים, עברייני אהבה שישראל פשוט לא מוכנה לקבל אותם? מתברר שהוא לא באמת עבר. ואולי, גזל כזה של חופש זה דבר שלא מחלים.
שבוע עבר מאז אילת ושוב יוצא לי להיזכר בו, באיסור הזה שקיבלנו. הפעם זה קרה כששמעתי על הצעת החוק החדשה שהעלה השר לענייני דת מיכאל מלכיאלי מש"ס, להרחיב עוד יותר את הסמכויות של בתי הדין הרבניים ולתת להם מעכשיו גם לדון בגובה המזונות שיקבלו הילדים. מודה, בהתחלה הייתי אדישה ואמרתי לעצמי שזה בחיים לא יעבור. אני לא סובלת את אובססיית ההדתה שרצה סביבי. נשים חרדיות מעוניינות לשחות שעתיים בשבוע בהפרדה בבריכה הציבורית שלהן? כבר כולם מייבבים שעוד שנייה מכריחים את הילדות הקטנות שלנו ללבוש כיסוי ראש ענק כמו של הזמרת נרקיס. אבל עכשיו? אחרי שעבר ביטול עילת הסבירות וראיתי את השמחה לאיד של הגוש הימני שניצח? אחרי שקראתי את הציוץ של בן גביר "בר הסלטים פתוח", והבנתי שזה מה שמעניין אותו - ללעוג לאזרחים שמרגישים שנגמרה להם המדינה ונמקים מפחד ומצער? אני סבורה שהחוק הזה יעבור במהירות.
ולמה בעצם זה חוק רע? בעקבות פסק דין שניתן בשנת 2019, הוחלט שרובם המוחץ של דיוני המזונות בישראל יתקיימו במקום אחד: בית הדין למשפחה. בית הדין הרבני יוכל לפסוק החזר הוצאות בלבד, ולדון בגובה המזונות רק אם שני הצדדים מסכימים ורוצים. עכשיו מלכיאלי מבקש שלא יצטרכו יותר הסכמה של שני הצדדים; מספיק שאחד מהם מיהר לפתוח תיק גירושים ברבנות, וכבר הוא יכול לבקש מהדיינים שיפסקו גם את גובה המזונות, ולצד השני אין ברירה אלא להסכים.
לדבר הזה קוראים מרוץ סמכויות. חוק שאומר שאם הגבר או האישה ממהרים ופונים ראשונים לבית הדין הרבני ומבקשים שם גט, הצד השני חייב להסכים לבוא ולערוך את כל דיוני הגט שלו שם. כאישה גרושה, שיש לה חברות, אני מכירה את מרוץ הסמכויות המפורסם הזה. אין חברה אחת שלי שעמדה להתגרש ולא התקשרה אליי מתישהו באמצע הלילה ולחשה לי "אמא’לה, שמעתי אותו מדבר עם חבר שלו מהמשרד ונדמה לי שהוא מתכוון להגיש ראשון לרבני". הן פחדו כי כולן ידעו לאיזה מגדר עדיף להגיע ראשון לבית הדין הרבני, רמז: זה שמגלח את הזיפים שלו בבוקר.
אבל לא הבנתי כמה מרוץ הסמכויות יכול לרסק את חייך, עד היום שבו פגשתי בקפה הקבוע מכרה משותפת שלי ושל בעלי, אישה קרירה וחמוצה כמו איקרה. "את יודעת", היא אמרה, "התנהגת אליו כל כך מזעזע, שאל תתפלאי אם הוא יחליט להתנקם בך ולהגיש ראשון ברבני. אם זה יקרה, כדאי שתדעי, את נחשבת 'אישה נואפת', הם מסוגלים לקחת ממך את הילדה". חזרתי הביתה בוכה כמו מטורפת, כבר יכולתי לדמיין איך הדיין מכריז, "בת נעוות המרדות! לא ראויה להיות אמא", ואיך הם קורעים ממני את האפרוח הקטן שלי, עם מוצץ הדובדבנים שתמיד נעוץ לה בפה. לא הצלחתי להבין איך זה אפשרי, איך יש לדת את הכוח לקחת ממני את הילדה שלי רק בגלל שחיי האהבה שלי לא מנוהלים כראוי בעיניה. וגרוע מזה; המדינה שלי עוד מגבה את זה, מבחינתה אין בעיה לתת את הכוח הזה לשלושה גברים זרים, שלא דיברו איתי מעולם ושגדלו עם חינוך כל כך שונה מזה שאני קיבלתי, והאנשים האלו אשכרה מסוגלים לשלוח יד ולעקור לי מהחזה את הלב שלי. האופציה השפויה יותר.
עכשיו, קחו את כל הדבר הקסום הזה ששמו מעמד האישה בבית הדין. כמה דיינים. כולם גברים. כולם דתיים. אולי הם אנשים טובים ורחמניים, ובכל זאת הם מחויבים לציית לחוקים שנכתבו כשהרמב"ם היה עדיין סלב. על זה תשימו סוגיה כל כך מורכבת כמו מזונות ילדים, מי אתם סבורים שיסבול יותר שם, נשים או גברים?
הדיינים בבית הדין הרבני בתל־אביב היו דווקא ממש נחמדים אליי, למרות שהגעתי לדיון של הגט בחצאית עיפרון צמודה. רק בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון אישה מרגישה שהיא צריכה למתן את עצמה ואת המיניות שלה כדי להצליח לקבל גט בלי שיתנכלו לה. כדי שהדיין חלילה לא יפתח אליה איזו טינה ויחליט שהוא לצד הבעל האומלל, שנשוי למפלצת ליברלית שלבושה בגופייה חושפת כתף.
שבועיים בערך אחרי שאני קיבלתי את הגט שלי, רן הלך לדיון שלו. כשהוא נקרא לישיבה הסופית, בה מקבלים את הגט, הוא לא ציפה לרגע למה שקרה שם. הדיין הקריא לו ולגרושתו את כל הנוסח הארוך של הגט, שזה השלב שבו רוב החילונים נרדמים ומתחילים לפנטז על ההפוך של אחר כך, עד שבסוף ההקראה הדיין אמר פתאום משפט שהקפיץ אותו. משהו כמו, "מר שריג מותר לכל אישה, למעט גברת דנה ספקטור, שאסורה לו בברית הנישואים". "הייתי כל כך המום", רן אמר, "כי מאיפה זה הגיע? הדיונים היו נעימים, ופתאום בום, העולם חזר אלפיים שנים אחורה. את אסורה לי כי את אישה נואפת, ואישה נואפת אסורה לבעלה ולבועלה, שזה למזלי אני".
האמת? אני אפילו לא סגורה על זה שזה הנוסח המדויק שם. אולי זה היה בכלל כתוב בארמית עתיקה, ואני מתוארת בתור "מרת לילית הנואפת השם יכה אותה בצלוליטיס ולא תבוא בקהל ישראל". אין לי מושג מה כתוב שם, כי מאז אותו היום לא העזתי להסתכל על הגט של רן. מרוב פחד לא קראתי אפילו פעם אחת את המשפט שפוסל אותי מלהתחתן איתו לעולם. הדחקתי את כל הפרשה כי האמנתי להם שמגיע לי עונש על הדברים הלא־טובים שעשיתי.
רק בתקופה האחרונה, עם כל מה שקורה במדינה, פתאום התחלתי לתהות - רגע, באיזו זכות הממסד הרבני מעניש אותי על חיי האהבה שלי, ועוד במסמך שיש לו תוקף רשמי ומחייב של המדינה שלי? איך זה יכול להיות שהארץ שלי, שאני משלמת לה מסים, ששירתי בצבא שלה אקסטרה חודשים כי הייתי קצינה, נותנת לכמה גברים לקבוע עם מי מותר לי להתחתן?
ואשר למלכיאלי ולשאר אנשי הרבנות, אנחנו נבוא לבית הדין הרוחני והחשוב שלכם רק שהיהדות תחזור להיות שייכת לאנשים טובים במקום לטרולים כמו בן גביר ולכוחניים כמו רוטמן. ואני? אני אמשיך להעמיד פנים שלא מעניין אותי שהאהבה שלי לא חוקית ולא לגיטימית במדינה שלי. אז אני כבר לא אהיה כלה, והילדות והנכדים לא יקיפו אותי ויזרקו גיבסניות באוויר, יש דברים יותר גרועים מזה. זה רק העצב הקטן הזה על מה שלעולם לא יורשה כבר להיות, רק כי כמה אנשים שמתחזים לנציגים של הקב"ה אמרו ככה על גט שעשוי מעור חמור, ואז נזרק באיזו פינה נשכחת בבית, מרוב שכל מה שכתוב עליו הוא כפייה.
