החל מיום שני השבוע מדינת ישראל, רשמית, בהפרת חוזה עם אזרחיה.
ממשלת ישראל הפרה את החוזה הזה חד־צדדית כשאמרה: החוזה לא חל עלינו יותר. אתם תעשו מה שהחוק מחייב, אנחנו נעשה מה שבא לנו.
והרי אין חוזה כזה. אין ערבות כזאת. אין בזה שום הדדיות.
ומה תעשו כשאתם בחוזה מחייב וארוך טווח, ומתישהו הצד השני מחליט להפר אותו על דעת עצמו, לקרוע אותו לגזרים, לפזר לכם אותם על הראש ואז להצטלם לסלפי מחויך?
במיידי, אין לכם יותר חוזה ואתם גם לא מחויבים יותר לשום דבר.
אתם יכולים – אולי גם אמורים – להפסיק מיד את התשלומים, ההעברות, כל מה שעשיתם עד היום. שירות צבאי? התנדבות? מס הכנסה? מע"מ? ביטוח לאומי? תרומות לנזקקים? זריקת זבל לפח ולא ליד? נהיגה מונעת? קשירת הכלב ברצועה? כל זה לא אמור לחייב אתכם יותר. אתם יכולים להפסיק, כי גם הצד השני שיחרר את עצמו.
אבל אתם, כמובן, לא תוכלו להפסיק. כי אם תפסיקו, תעברו על החוק.
הצד השני, לעומת זאת, יכול לעבור על החוק בכל זמן שירצה. הוא יכול למנות עכשיו עבריין סדרתי עם קלון לשר בממשלה למרות שבית המשפט אסר על זה; הוא יכול למסור פרויקטים לאומיים במיליארדים (המטרו, הרשות לתחבורה ציבורית) לחברים ומקורבים חסרי רקע והכשרה; הוא יכול לא לעשות כלום – שום כלום – בקשר לחינוך, סביבה, כלכלה, בריאות, רווחתכם. ואתם לא תוכלו לעתור בקשר לזה, כי אין לכם יותר חוזה שמאפשר את זה ואתם עכשיו כלום. אתם סטטיסטיקה, ארנק, עדר חסר חשיבות. או שאתם אנרכיסטים, בוגדים, אפשר בלעדיכם.
החוזה הופר.
אבל החוק – החוק היבש – עדיין חל עליכם. רק עליכם.
עכשיו זה אתם מול השאלה הגדולה: האם תצייתו לחוק גם כשהצד השני שם את עצמו מעליו? גם כשאין יותר שום חוזה הדדי מחייב? גם כשהצד האחר מרומם, מאדיר וממנה לתפקידים הבכירים ביותר מפירי חוק סדרתיים כמו כדי להדגים את הנקודה שהוא כבר לא צד בחוזה, ושהחוזה, באשר היה, כבר לא בתוקף?
האם תמשיכו לציית לחוזה הזה?
כי הצד השני בונה על הציות שלכם. הוא בונה על תרחיש בלתי אפשרי שבו חוזה יכול לחייב רק צד אחד.
רק שאין בעולם חוזה כזה.
אין חוזה שקובע עונשים וסנקציות במקרים של הפרה, אבל אלה יחולו רק על אחד הצדדים, ולגבי הצד השני – אודרוב, כל הפרה אפשרית ומקובלת, ואפילו נורמטיבית ורצויה.
אין חוזה שמאפשר לאחד הצדדים לבצע על דעת עצמו שינויים, תיקונים ומחיקות בחוזה כפי שיתחשק לו. אין חוזה בין ממשלה לאזרחיה שמותיר לממשלה זכויות בלבד ולאזרחים חובות בלבד.
אין חוזה שיכול לומר, "בית המשפט לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר... כל החלטה, לרבות בענייני מינויים או החלטה להימנע מהפעלת כל סמכות" – וזה, למרבה חוסר הסבירות, ציטוט ישיר מתיקון מס' 4 ל"חוק יסוד: השפיטה", כלומר בדיוק מה שהממשלה החליקה לנו בגרון בכוח ביום שני השבוע.
אין חוזה כזה, שאומר, במילים קצת פחות משפטיות: "אנחנו יכולים לעשות מה בא לנו, ואתם לא תוכלו לעשות שום דבר בתגובה. ואם בא לנו לקשור לכם את הידיים, לכסות לכם את העיניים ולדחוף לכם לפה סלמי עד שתיחנקו, אתם תבלעו את זה עד הסוף".
כי זה כבר לא חוזה, הדבר הזה. זו פשוט כפייה.
× × ×
מה אני אמור לעשות עכשיו, כשאין לי יותר חוזה מול הממשלה והמדינה שלי? מה כולנו אמורים לעשות? האם הטייסים והלוחמים שהודיעו על הפסקת התנדבותם או הגעתם למילואים, אמורים באמת להפסיק להגיע? האם במצב של, חלילה, אזעקת אמת, הם אמורים לשבת בבית מול הטלוויזיה, למשוך בכתפיים ולהגיד, “נו, שיסתדרו בלעדיי. הם ממילא לא רוצים אותי, הם סיימו לי את החוזה מיוזמתם, שיאכלו את מה שבישלו וייחנקו – או ייכבשו – עם זה"?
אני מניח – כמו שממשלת ישראל מניחה – שתרחיש כזה לא יקרה. שביום פקודה, כולנו נחזור ונאייש את הקוקפיטים למיניהם. שברגע האמת נמשיך לקיים את החוזה שלנו: נמשיך לשלם מסים, נמשיך להגיע לצבא ולשלוח אליו את ילדינו, נמשיך להתנדב, נמשיך לתרום את חלקנו לקולקטיב שפורק וחוסל באופן רשמי ומכוון על ידי – אין אחר מלבדו – בנימין נתניהו.
וכנראה הממשלה צודקת. אף אחד לא ייתן למדינת ישראל – אולי המאמץ המשותף הגדול ביותר בהיסטוריה של 75 שנה בלבד – למות לו בידיים, בטח לא אחרי כל מה שהשקיע – והשקענו, ושילמנו, וקברנו – בה.
אבל מה יקרה בלי יום פקודה שכזה? מה יקרה בסתם יום ועוד יום – ימים רגילים – שבהם ישראל פשוט תתפרק בהדרגה מערכיה, ואז מאנשיה הטובים, ואז מנכסיה, ואז מסולידריותה, ואז מצלם מדינה, ואז תגיע למצב כרוני של סתם נחשלות מזרח תיכונית סטנדרטית? מה אז?
קודם כל, יאשימו אותי ואתכם. איך לא. אחר כך ייתנו לנו להחליט בעצמנו אם להישאר או ללכת. ואני יכול – כמו שלא מעט מתומכי הממשלה הזו מקווים שאעשה – פשוט לארוז כבר עכשיו את הדברים והמשפחה שלי, וללכת למקום שבו חוזים הם עדיין מסמך מחייב וממשלות עדיין אחראיות, בדרך כלשהי, לטפל בענייני המדינה ותושביה.
כן, אנטישמיות והתחממות גלובלית והעולם כולו בתקופה לא טובה – שמענו, יודעים. ועדיין, רוב מדינות המערב יודעות לקיים את החוזה הבסיסי מול אזרחיהן ולאפשר להם את כבודם וזכויותיהם. ואני רוצה את החוזה המחייב שלי, החוזה שחל על שני הצדדים.
אבל אני רוצה אותו פה. אני מתעקש עליו פה. אני לא אהיה מהגר בשום מקום מלבד במקום הזה, לתקופה הזו, שבמהלכה אני אשיג לעצמי חוזה חדש. כן, אני יודע; זה נשמע כמו איום סרק, כמו האביר ההוא ב"מונטי פייטון והגביע הקדוש", שאחרי שכרתו לו את שתי הידיים ושתי הרגליים ממשיך לצרוח, "תחזרו לפה, אני אראה לכם מה זה!" אבל אני לא אהיה במצב הזה לאורך זמן. כי לאורך זמן, כשצד אחד בחוזה משחרר את עצמו ממנו והצד השני דבק בו, הצד השני יישאר סולידרי, נאמן לעצמו, לאנשיו הטובים, לאלו שקולקטיב ומטרה משותפת עדיין חשובים להם. ולאורך זמן, הסולידריות החדשה והמאחדת הזו תוליד חוזה חדש, שייכתב בדרך חדשה. חוזה של מדינת כל תורמיה, משרתיה ושומרי החוק שבה. חוזה שלא יכיל כפייה. חוזה, ובכן, המדינה.
אני מוכרח להאמין בזה. אני בוחר להאמין בזה.
