איך נראית מלחמה? איך מתוארת התקוממות עממית? איך כותבים מהלכי קרב? מאיזו נקודת מבט מתחוללת מהפכה שלטונית ברחובות? אירועים גדולים מתחוללים בצרפת במאה ה־19. מאז המהפכה הצרפתית יש כיבושים ותבוסות, הפיכות צבאיות והתקוממויות כושלות (פעם קיסרות, פעם מלוכה, פעם בחירות לרפובליקה, ושוב עריצות קיסרית) ההיסטוריה מתערבת בספרות, המציאות הממשית מתמזגת במיתוס ובדמיון הרומנטי, הספרות נגועה יותר ויותר בפוליטיקה החברתית.
במחצית הראשונה של המאה ה־19 כותבים אונורה דה בלזק, סטנדל ושאטובריאן על מלחמות "הצבא הגדול" של נפוליאון. האפוס הטרויאני חוזר ומתגשם בעיניים המודרניות של בלזק, למשל, שמספר על "קולונל שאבר" שמתעורר לחיים קבור באדמה, שב לחיים בתוך קבר אחים, בסוף קרב איילו מול צבאות הצאר הרוסי (1835). ב'מנזר פרמה' (1839), כותב סטנדל פרק מלחמה, שמקדים את ספרות הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, מתוך עיניו התועות של צעיר אבוד שמבקש להצטרף לצבא נפוליאון בקרב ווטרלו. ויקטור הוגו, לעומת זאת, מתאר ממעוף הציפור את אותו הקרב ממש שבו הובס נפוליאון מול וולינגטון האנגלי.
מאוחר יותר, הקרבות נעשים פנימיים, מלחמות אזרחים ניטשות ברחובות. כבר ב־1836, כותב אלפרד דה מיסה את הספר 'וידויו של ילד המאה', שבו פרק יפהפה על מה שהוא מכנה מחלת המאה של הדור. משבר האמונה, הייאוש והמלנכוליה מכאן; תאוות הבשרים והאופיום מכאן, שאפיינו את חבורת הצעירים הרומנטיים, שגדלו עם תהילת העבר של המהפכה והאימפריה, אל תוך תקופה שבה השמרנות הדתית והמלוכנית חזרה לשלוט.
ב'עלובי החיים' (1862) אנחנו עדים להתקוממות עממית כנגד המלך לואי פיליפ ב־1832, מריוס הצעיר שנואש מאהבתו לקוזט, מאבד את רצונו לחיות ומחליט למסור את חייו למען מטרה נעלה, הוא מצטרף אל הבריקדות בסמטאות האפלות של פריז, מוכן להרוג ולהיהרג בשביל האידיאלים הרפובליקניים. רגע לפני שהבריקדה נופלת, הדגל האדום נשמט מידי המהפכנים, והשוטרים שופכים את דמם של המתקוממים.
"מריוס הירהר שהנה הגיע יומו, וכי כמו אביו יהיה גם הוא אמיץ לב, נועז [...] אך שדה הקרב שלו הוא הרחוב, ומלחמתו — מלחמת אזרחים!" גם בספריו של גוסטב פלובר יש הבלחות של אירועים היסטוריים. ברומן הראשון שפירסם, 'מדאם בובארי' (1857), גיבורת הספר, אשת הרופא שארל בובארי, מתאהבת עד כלות באציל פתיין בשם רודולף. הם מסתודדים בקומה השנייה של בית העירייה. מלאכת החיזור נעשית לצד פסלו של המלך. רודולף מדבר על הנצח שבחישת הנשגב ואהבת היפה, בשעה שבכיכר נשמע נאומו של נציג המחוז, מלהג על חשיבות העבודה עבור הסדר הטוב, החקלאות והמסחר עבור רווחתה של האומה. ספק בלעג ספק ברצינות, הפער בין מוסר יחידי הסגולה (התשוקה, הגאונות, אצילות הנפש) לבין השגרה של ההמון העלוב הכורע תחת העול, מורגש בסצנה הזאת ביתר שאת.
• • •
'החינוך הסנטימנטלי' (1869) הוא ספרו הגדול השלישי, עשר שנים לאחר 'מדאם בובארי' ולאחר שראה אור 'שלמבו' בשנת 1862. זהו ספר מרכזי ביצירה של פלובר שטרח על כתב היד עוד מגיל צעיר, כתב וגנז, שיכתב וערך מחדש, וניכרים בו אירועים שעיצבו את הביוגרפיה האישית וההיסטורית של פלובר עצמו, דיוקן האדם כאיש צעיר, בעיקר התאהבותו כמכת ברק באישה נשואה בשם אליזה שלזינגר, שנקראת ביצירה מדאם ארנו, אשר לה מוקדשים תיאורי האהבה היפים ביותר. בכלל, פלובר פירסם מעט בחייו, המלאכה הספרותית עצמה עניינה אותו, הוא לא סבל את הטפשת והטמטמת של השיח הציבורי. לאחר 'החינוך הסנטימנטלי' ראו אור 'פיתוי אנטואן הקדוש' (1874), 'שלושה סיפורים' (1877) ולאחר מותו, 'בובאר ופקושה' (1881). אמיל זולא נהג לספר בחיוך עצוב שגם בהלווייתו של פלובר, ארונו התנודד באוויר, רחב מדי למידות הבור שנחפר, נשאר תקוע זמן מה במאונך. למעט ספר אחד, ספריו של פלובר תורגמו לעברית, כך גם רבים ממכתביו האישיים וסיפורי נעורים, בידי טובי המתרגמים והמתרגמות (דבורה בארון, אירית עקרבי, אילנה המרמן, יהושע קנז, משה רון, דורי מנור, דורי פרנס, אביבה ברק הומי, בני מר, עד כדי כך נכנסה יצירתו למחזור הדם של הספרות העברית).
'החינוך הסנטימנטלי' תורגם לראשונה מצרפתית בידי מנשה לוין כבר ב־1961, אבל לשון העברית ההיא התיישנה, כעת נעשה צדק והספר ראה אור בתרגום חדש, בעברית חיה, מהודקת ומוארת להפליא של משה רון. זהו רומן חניכה מפוכח, דקדנטי, ספקני, כלומר ספק אם במהלכו לומדים משהו. במרכזו סטודנט פריזאי וחבר מרעיו על רקע השנים של אמצע המאה ה־19. פרשיות אהבים, מסיבות חשק מגרות, פולמוסים אמנותיים וחברתיים, קשרים ובריתות, שאפתנות כלכלית ומעמדית, עולם המשפט, הפוליטיקה, העיתונות, עיקרו של הספר חקירה סוציולוגית של נפש החברה (הנטורליזם ראה בספר מודל אב לחיקוי, והסוציולוג פייר בורדיה הקדיש לרומן ספר שלם). במובן זה, אפשר להשוות את 'החינוך הסנטימנטלי' לא רק לתמונה אחת מני רבות שתלויות במוזיאון, אלא למוזיאון ד'אורסה עצמו, לביקור ממושך במוזיאון המאה ה־19 בכללותו.
לימוד פני הדור, שהוציא מתוכו משורר כשארל בודלר, צייר כגוסטב קורבה, צלם כפליקס נדאר, איננו כל התורה כאן; הספר כתוב בסגנון ספרותי מהפנט. ממש כמו ב'בובארי',יוצר פלובר סגנון משוכלל ומוקפד (הסופר עצמו נהג לקרוא בקול רם, לצעוק בגרון ניחר כל משפט שכתב כדי להקשיב לכוחו בביתן הכתיבה שלו). זהו סגנון שמעמת זה בזה ריבוי קולות ודעות: מדע ודת, פילוסופיה וסיסמאות, קלישאות פוליטיות, התרוממות רוח ועליבות חסרת אשליות, אירוניה ביקורתית וחמלה קטיפתית, התרשמות מעודנת של החושים, ירידה לפרטי פרטים, שהיא תמיד גם תודעה פנימית, כל אלה נשזרים לפרויקט אנציקלופדי שיופיו הוא התעלות נואשת, פסגה אינטלקטואלית שהיא כפירה מוחלטת בכל ערך.
"האשליה (אם יש כזאת) נובעת מכך שאין דבר אישי ביצירה. זהו אחד מעקרונותיי, אל לך לכתוב את עצמך", כותב פלובר במכתביו כבר ב־1852, ומציב עיקרון אימפרסונלי, כיסוד לכתיבה המודרנית, כך גם הנושא או המשמעות התוכנית של היצירה חייבים לעבור דרך ליטוש אופני המבט והכתיבה. "אצל פלובר", כותב מרסל פרוסט, "זוהי אינטליגנציה מתגלגלת, אינטליגנציה שמתמזגת בחומר של העולם… התגלגלות של אנרגיה שבה ההוגה נעלם מאחורי תחלופת הדברים מול העיניים. האין זה מאמץ ראשון לעיצוב סגנוני?" במילים אחרות, עם פלובר, הספרות מבשרת את הקולנוע.
בניגוד לכתיבה של הוגו, פלובר אינו לוקח צד מוצהר במשחק הפוליטי, הספרות היא קודם כל מעשה אמנותי, יש לה תכלית יצירתית משל עצמה. מכאן גם ההבדל הגדול בתיאורי המאורעות ההיסטוריים. ומכאן, באופן פרדוקסלי, עוד יותר מהוגו ואף יותר מבלזק, השפעתו המכרעת של פלובר על ספרות המאה ה־20. ב'החינוך הסנטימנטלי', פלובר מקדיש עמודים נרחבים לימי המהפכה של 1848, לתיאור המאבק ברחובות, התלהבות האספסוף, וכיבוש ארמון הטווילרי. מדובר בניצחון ההמונים על המשטר הבורגני של המלוכה, לראשונה זה 20 שנה, תחילת ההתקוממות בחודש פברואר, לאחר מכן קמה ממשלה זמנית ומאוחר יותר התקוממות שנייה בחודש יוני ובחירות כלליות בחודש דצמבר. הרפובליקה הצרפתית קמה באותה שנה, כחלק מ"אביב העמים" באירופה כולה, שנה שבה גם מרקס ואנגלס מפרסמים בלונדון את 'המניפסט הקומוניסטי', טקסט הרה גורל.
נחזור לפתיחה, איך מתאר פלובר מהפכה משטרית, מלחמת אזרחים, נפילה של מלך, כל זה רלוונטי במיוחד לימינו: "פרדריק הלך אחריהם... במרחק מה הבחין בשלוש אבני מרצפת באמצע הכביש, מן הסתם התחלה של מתרס, ובהמשך ראה שברי בקבוקים ופקעות של חוטי ברזל, שנועדו להפריע לפרשים... נואמים חוצבי להבות פנו אל ההמון בפינות הרחובות; אחרים צילצלו צלצולי אזעקה בפעמוני הכנסיות; אנשים התיכו עופרת, יצקו כדורים; עצי השדרות, המשתנות הציבוריות, הספסלים, גדרות הברזל, פנסי הגז, כל אלה נעקרו והופלו; ובבוקר התמלאה פריז מתרסים".
ובהמשך: "התופים תופפו קריאה להסתער. צרחות חדות, תרועות ניצחון נישאו באוויר... הכדורים שרקו; מי המזרקה המבוקעת התערבבו בדם, יצרו שלוליות על הקרקע; אנשים החליקו בבוץ על בגדים, על כובעים... בתי המרזח היו פתוחים; מפעם לפעם היו ניגשים לשם לעשן מקטרת, לשתות קנקן בירה, אחר כך היו שבים להילחם. כלב אבוד יילל; זה עורר צחוק".
כעבור רגע ייכבש הארמון, המלך כבר נטש, והמון העם דורש לרשת את תפארתו: "זה היה העם. והוא נהר במעלה גרם המעלות, גלים גלים של ראשים גלויים, קסדות, כומתות אדומות, כידונים וכתפיים, מסתער בשטף אדיר... 'בוא נצא מכאן', אמר הוסונא, 'העם הזה מגעיל אותי!'... 'שטויות... הרפובליקה הוכרזה! עכשיו נהיה מאושרים!... לא יהיו עוד מלכים, אתם תופסים! כל העולם חופשי! כל העולם חופשי!" •
החינוך הסנטימנטלי // גוסטב פלובר } מצרפתית: משה רון } הספריה חדשה } 478 עמ'
