בתחנת הרכבת על שם יצחק נבון בירושלים ישנן מאות מדרגות. מדרגות שהפכו לתחנת המפגש של המפגינים. המתנגדים למהפכה המשפטית של הממשלה והתומכים בה, אלו שעולים לירושלים ואלו שיורדים לתל־אביב.
רק בתחילת השבוע המפגש הזה במדרגות סיפק רגע של תקווה בין כל המהומות. סרטון שצילם העיתונאי חיים ריבלין הפך ויראלי, ונראו בו מפגינים משני הצדדים מנופפים זה לזה לשלום. חלקם אף לחצו ידיים אחד לשני.
בימים שבהם הקרע גדול מתמיד, הפגשנו במדרגות הסמליות של הרכבת מוחים משני צידי המתרס לשיחה על אחדות ותיקון השבר.
פרופ' אבי שהם (54) ומאיה טפירו (37), המתנגדים למהפכה, הם חברים בתנועת "שומרים על הבית המשותף". שהם מתגורר בירושלים, הוא נשוי ואב לחמישה ילדים, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל. טפירו, גם היא מירושלים, היא מתכננת אורבנית קהילתית.
הרב אליאב תורג'מן (36) ומירב חג'אג' (52) תומכים במהפכה. תורג'מן מגיע מדימונה, הוא נשוי ואב לשבעה ילדים, רב קהילה וראש אגף רבנים באיגוד רבני קהילות. חג'אג' גרה במעלה־אדומים, היא נשואה ואם לארבעה ילדים. בתה הבכורה, שיר, נרצחה בפיגוע בארמון הנציב ב־2017.
"אני מפחד", אומר שהם לתורג'מן כשהם נפגשים במדרגות הנעות. "ממה אתה מפחד?", שואל תורג'מן. שהם עונה: "אני חושב שהאנשים שמובילים את הסיפור הזה, לוין ורוטמן, אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר. זו קטסטרופה". ברגע הזה מתערבת חג'אג' ושואלת: "וזה שיש אנשים שמסרבים לשרת בצבא זו לא קטסטרופה? סרבנות זה קו אדום".
הוויכוח הזה, בין ארבעת הישראלים שחושבים אחרת זה מזה, נמשך ונמשך. אבל על משפט אחד הם חוזרים שוב ושוב: "לא תהיה כאן מלחמת אחים".
לדעתו של שהם, הממשלה הנוכחית מובילה למקומות לא דמוקרטיים. "ההימנעות מהסכמה רחבה ושיתוף אמיתי של כל שכבות האוכלוסייה מלמדת שאין פה רצון לרפורמה משפטית אלא למשהו אחר, גדול יותר. זה קורע את העם. אנחנו בית משותף. לא כל השכנים קרובי משפחה בהכרח או אוהבים אחד את השני, אבל אנחנו תחת קורת גג משותפת".
"החשש שלי כמי שמכיר את ההיסטוריה היהודית היטב הוא שאנחנו צועדים פה למקום מאוד לא טוב", הוא מוסיף, "אנחנו מכירים את מאורעות חורבן הבית השני. חוסר סולידריות הביא להתמוטטות היכולת לקיים אוטונומיה יהודית. יש יותר מדי קווי דמיון".
תורג'מן חולק עליו: "בתשעה באב יצאנו לגלות ארוכה, ועכשיו אנחנו בגאולה. תשעה באב מזכיר לנו את הבסיס המשותף שממנו יצאנו לדרך".
תורג'מן מאמין שהגיע הזמן לתיקון במערכת המשפט, שמשפיעה לטענתו יותר מהרשות המחוקקת - אף שהיא רשות לא נבחרת, אך הוא אומר כי "יש כאב אדיר ואני בהחלט מבין אותו וכואב ביחד עם אחיי, אבל אני מלא תקווה ואופטימיות כי אני יודע שאנחנו בונים פה את חיינו. אלה כאבי גדילה".
חג'אג מספרת כי היא נתקלת בבתי משפט שמונעים את האפשרות לייצר הרתעה אפקטיבית נגד מחבלים ובני משפחותיהם. "המטרה שלי בחיים היא למנוע את הפיגוע הבא", היא מסבירה, "הרפורמה מבחינתנו היא חיונית ונחוצה אם אנחנו רוצים להציל חיי אדם בישראל".
על המתנגדים היא אומרת כי "אני רואה בהם אחים לכל דבר, אבל אני חושבת שהם טועים בדרך. מבחינת אנשים מסוימים יש מחלוקת על הלגיטימיות של הממשלה. אני כן מאמינה שהם באמת כואבים. אני מכירה את הכאבים האלה מאוסלו ומההתנתקות. עברנו את זה גם אחרי ששיר נרצחה. זו הרגשה של סוף העולם. הם יכולים לשנות את המצב אם ינצחו בבחירות הבאות".
טפירו מאמינה שצריך לאזן בין הרשויות, אך הפתרון הוא לא להעביר יותר כוח לכנסת ללא בקרה עליה: "יש פה מגזרים שמרגישים מקופחים, אבל זאת לא הדרך. אני חושבת שהרפורמה לא באה לתקן את מה שאומרים שצריך לתקן".
היא מרגישה שהמצב כרגע אינו מצב של מלחמת אזרחים, אבל הוא כן מזכיר לה את מה שקורה בארה"ב בין הרפובליקנים לדמוקרטים. "יש שם קיטוב מאוד רציני. זה גם קשור למדיה במאה ה־21. אנשים מחפשים את מה שנותן להם תחושת חיבור, ולכן אתה נתקע בנרטיב שלך. הבעיה היא שאנשים חושבים שהערכים שונים אבל אנחנו מאוד דומים. אנחנו צריכים להגיד סטופ ולבחור בדרך של אחווה כדי לבנות חברה".
