"זה הוא שצריך להיות מרוסס בגז", צעקו מפגינות תנועת מי טו מחוץ לאולם הקונצרטים פלייאל בטקס הסזאר בפריז בפברואר 2020, בזמן שהשוטרים פעלו לפזרן באמצעות גז מדמיע כשמחו על הצגת סרטו של רומן פולנסקי "קצין ומרגל", העוסק במשפט דרייפוס. הסרט זכה בשלושה פרסים מתוך 12 הקטגוריות שבהן היה מועמד, בהן פרס הבימוי, אבל השערורייה שליוותה את הטקס קיבעה באופן סופי את שמו של פולנסקי כסמל לצביעות של עולם התרבות, שמגן על גאון קולנועי שהורשע בעבירות אונס ובעילת קטינה, ושהאשמות חדשות לכאורה צצו נגדו בשנים האחרונות.
בעוד שבישראל ובמדינות נוספות בעולם מוחה תנועת מי טו נגד תקיפות נשים והשתקתן, בצרפת משתרבבים יותר מדי רמזים אנטישמיים למאבק הצודק הזה, שמסיטים את הדיון מזכויות הנשים אל ההיסטוריה הבעייתית מאוד של פולנסקי, ומשם, באופן מזעזע ותמוה, למחוזות תרבות הביטול בואכה הכחשת השואה.
הקומיקאית פלורנס פורסטי, שהנחתה את טקס הסזאר השנוי במחלוקת ב־2020, השוותה בעקיפין את פולנסקי לגמד "אפצ׳י" בשלגיה, הידוע בעיקר בזכות אפו הבולט, ואז ביצעה מערכון על תוקפים מיניים. אלא שהיא בחרה רק באלו עם שמות יהודיים: ג'פרי אפשטיין, הארווי וויינשטיין, דומיניק שטראוס־קאהן, פטריק ברואל (שהתיק נגדו נסגר), ורומן פולנסקי.
בטקס שנערך שנה לאחר מכן שיגר השחקן ונסן דדיאן בנאומו עקיצה למחאות ב־2020. "המלחמות חולפות. רק התרבות נשארת. מכאן נובעת אהבתי לאמנות. המוזיקה, האדריכלות, האין הן מראות איך האנושות מתעלה על עצמה שוב ושוב? מאת אדולף היטלר", אמר. "כן, היטלר. למה, זו לא תרבות הביטול? צריך לדעת להפריד בין הדמות הפוליטית לאדם".
לכל הנוכחים היה ברור שהוא מדבר על רומן פולנסקי, ניצול השואה. בניגוד לטקס שבו פולנסקי זכה בפרס ב־2020, שבמהלכו יצאה השחקנית הצרפתית אדל אהנל מהאולם בצעקות "בושה", מלווה בבמאית "דיוקן של נערה עולה באש", סלין סיאמה - הפעם אף אחד לא קם ומחה. ארגונים יהודיים, כמו "קריף" ו"בני ברית", היו היחידים שהביעו זעזוע.
* * *
הסערה האחרונה קשורה בסרט תיעודי בשם "שיטוטים בקראקוב" שביימו שני צעירים פולנים, אנה קוקושה־רומר ומתאוש קודלה. בסרט המצחיק ומכמיר הלב צועדים רומן פולנסקי בן ה־89 וידידו הצלם רישרד הורוביץ בן ה־84, שהכירו כילדים בגטו, ומספרים על חייהם בקראקוב לפני ואחרי השואה.
משפחתו של הורוביץ ניצלה הודות לאוסקר שינדלר, שהעסיק את ההורים במפעל האמייל שלו. כשהאם נשלחה לאושוויץ הצליח שינדלר להחזיר אותה ועוד מספר נשים לקראקוב, בדיוק כשאמון גת, מפקד מחנה הריכוז פלאשוב שבו התגוררו המשפחות, שלח את הילדים לאושוויץ. כשרישרד הגיע לרציף המחנה, הוא ראה את אמו עולה על הרכבת חזרה הביתה.
פולנסקי התגורר אצל משפחת הורוביץ בתום המלחמה. בסצנה מרגשת במיוחד בסרט הוא מבקש מחברו להראות לו את המספר שמקועקע על זרועו, כפי שעשה כשהיו נערים, כדי להבין מה עבר עליו במחנות. בסופו של הביקור הם אינם בטוחים שעשו בחוכמה כשחזרו לקראקוב. "הביקור הזה מחק את הזיכרונות שהיו לנו מילדותנו כאן", הם אומרים. אבל כשהסרט החשוב הזה יצא לאקרנים ב־5 ביולי, הוא הוקרן רק בבית קולנוע אחד, "ארלקן" ברובע סן־ז'רמן בפריז. כל האולמות האחרים בצרפת החליטו על צנזורה עצמית וסירבו להקרין אותו, מחשש ממחאות בסגנון אלה שרדפו את הבמאי בעבר, כולל גרפיטי שבו נכתב "פולנסקי, שתה את דם המחזור שלנו" – משפט שמרפרר לקומדיית הערפדים שלו "סלח לי, אתה נושך את צווארי" מ־1967, אבל גם רומז בעקיפין לעלילות הדם מאחר שרוסס בסמוך לחג הפסח.
"אף אחד לא יכתיב לי איך לחשוב בשם מה ש'נכון' לעשות", זועמת סופי דולאק, שהחליטה להקרין את הסרט בבית הקולנוע שלה. "הצנזורה לא אמורה לבוא מבעלי הקולנוע, אלא מהקהל. מי שלא רוצה לבוא לראות את הסרט, שלא יבוא. פולנסקי הפך בצרפת לסמל הרוע, לא משנה מה הוא יעשה או יגיד. אני מקרינה את הסרט כי הוא מטלטל ועוסק בנושא אוניברסלי שחשוב שלא ייעלם מהשיח הציבורי. אם נפסיק לדבר על השואה, הדורות הבאים יהיו פחות רגישים לנושא", הסבירה ל"ידיעות אחרונות".
ההימור של דולאק השתלם. שלוש ההקרנות ביום היו מלאות, הצופים מחאו כפיים בסוף הסרט ואף הפגנה לא נראתה באופק. אחרי שבוע הצטרף להקרנות אולם נוסף בפריז, ואחרים שביטלו את ההקרנות חזרו בהם. "מישהו צריך להתחיל, וזה כבר מטה את כפות המאזניים", אומרת דולאק, שמארחת כבר שנים, באולם אחר שבבעלותה, את פסטיבל הסרטים הישראלי של פריז.
* * *
רומן פולנסקי הפך למוקצה בארה"ב ולאחת המטרות הבולטות של תנועת מי טו, בשל הרשעתו באונס סמנתה גיימר בת ה־13 בווילה של ידידו ג'ק ניקולסון בלוס־אנג'לס ב־1977. הבמאי, שריצה 42 ימי מאסר ועזב את ארה"ב, טען שנודע לו שהתובע הכללי של לוס־אנג'לס הפר את העסקה שהושגה ועמד לדרוש משפט חוזר על עבירות נוספות. האמריקאים, שדווקא חיבקו את פולנסקי אחרי שאיבד את אשתו, השחקנית שרון טייט שהייתה בחודש השמיני להריונה, במסע ההרג של צ'רלס מנסון וחברי הכת שלו (ראה מסגרת), טוענים שהוא פשוט נמלט כדי להימנע מלתת את הדין על מעשיו.
סמנתה גיימר עצמה נאבקה כדי שהתיק ייסגר, ללא הצלחה. בשיחה עם אשתו הנוכחית של פולנסקי, השחקנית עמנואל סנייה, שפורסמה באפריל בשבועון "לה פואן", אמרה גיימר ש"כולם צריכים לדעת שפולנסקי ריצה את עונשו. מבחינתי זה סוף הסיפור. הוא ברח בגלל כל הטירוף המשפטי".
גיימר הסבירה כי מדובר בתקופה אחרת. "בזמנו, כל נערה חלמה למצוא את עצמה בבית של ג׳ק ניקולסון ולשכב עם הטיפוס הראשון שתפגוש", אמרה. אחרי הראיון היא העלתה לאינסטגרם תמונה מחויכת שלה ושל פולנסקי. גיימר מסרבת להפוך לסמל וטוענת שמי טו משתמשת בטראומה האישית שלה לצרכיה, מה שלא מפריע לפעילות התנועה להמשיך להתייחס אליה כקורבן - ואל פולנסקי כאנס.
דלפין מאייה, עורכת הדין של פולנסקי, מסבירה ש"הסיבה היחידה שהתיק של פולנסקי לא נסגר בארה"ב היא שהם רוצים שהוא יהיה נוכח בדיון, והוא לא סומך עליהם". באשר לשאר ההאשמות היא אומרת כי, "המשפט היחיד שבו פולנסקי מעורב כרגע הינו תביעת דיבה שהגישה נגדו השחקנית שרלוט לואיס". לואיס טענה שהבמאי הכריח אותה לקיים איתו יחסי מין כשהייתה בת 16, ותבעה אותו לאחר שאמר בראיון שמדובר ב"שקר מתועב". "אפילו העיתונות מפקפקת בעדותה, שכוללת סתירות רבות", טוענת מאייה.
עורכת הדין מצביעה על סתירות גם בעדויות הנשים שהאשימו את פולנסקי ב־2017 וב־2019. לשאלה מדוע הוא אינו תובע אותן משיבה מאייה כי, "הוא אף פעם לא תובע, מלבד פעם אחת ב־2002, כשמגזין 'ואניטי פייר' רמז שהיה אדיש לרצח של שרון טייט. הוא ניצח במשפט ב־2005".
עם זאת, פולנסקי הפסיד בתביעת דיבה אחרת, נגד הישראלי מתן עוזיאל, שכתב באתר שלו כי חמש נשים האשימו את הבמאי באונס. הוא לא עירער על ההפסד.
סבין פרוקהוריס, פילוסופית ופסיכואנליטית, כתבה מספר טורי דעות בשבועוני חדשות מרכזיים כמו "ל'אקספרס" ו"מריאן" על העימות בין מי טו לרומן פולנסקי. בשיחתנו היא מתייחסת לסצנה מרגשת בסרט, המתעדת את טקס הענקת מדליית חסיד אומות העולם מטעם יד ושם לסטניסלב, נכדם של סטפניה ויאן בוכאלה, האיכרים הנוצרים שהסתירו את פולנסקי בן התשע בזמן המלחמה ובכך הצילו אותו מהטרנספר לאושוויץ, שם נרצחה אימו.
"האירוע התרחש בדרום פולין, במקום סודי מטעמי ביטחון", אומרת פרוקהוריס, ומזכירה כי בתשובה לשאלת סוכנות הידיעות AFP על ההאשמות נגד פולנסקי ענה ד"ר יואל זיסנויין, מנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם, כי "אף אחד לא יכול לדעת מראש למה אנשים יהפכו כשיגדלו" וכי "אנחנו מוקירים את המצילים ולא את הניצול". "מה זה אומר, בעצם? שמוטב היה לא להציל אותו?", היא תוהה.
