פילוג ושנאה הם כלים שפוליטיקאים השתמשו בהם מאז ומעולם, בראש ובראשונה כדי לייצר נאמנות. סימון האחר ויצירת בידול ושנאה כלפיו מייצרים את הגבולות של הקבוצה ומגדירים אותה באופן ברור, פשוט ועוצמתי. מכיוון שבעשורים האחרונים השימוש בשנאה בתוך ישראל הופך בוטה יותר ויותר, והשברים בתוך החברה הולכים ומעמיקים, גם התיקון – בתקווה שיגיע – יהיה יותר מורכב וייקח יותר זמן.
ראשית, חשוב להבין שמדינה שלא תצליח לרתום את מרבית אזרחיה לפעול למען הטוב הכללי - לא תוכל להתקיים ולהתפתח. מדינות זקוקות לרצון הטוב של האזרחים. הדוגמה הקיצונית של רצון טוב היא כמובן התנדבות לצבא – שם הפרט נותן את חייו לטובת הכלל. ברור שבמדינה שסועה, כשאין לאנשים תחושה שהם פועלים למען עתיד מדינה שמאחד את כולם, תהיה פחות התנדבות לצבא.
הרצון הטוב של האזרחים מתבטא בעוד המון מקומות, קטנים וגדולים – הדרך שבה אנחנו שומרים על החוף נקי; הדרך שבה אנחנו נוהגים בכביש; הדרך שאנחנו מתנדבים או תורמים לארגונים; הדרך שבה אנחנו מתחשבים בשכנים, וגם בנושאים של תשלום מסים ושמירה על החוק. כל מדינה מתוקנת מקבלת דיווידנדים מכך שהאזרחים שלה מאמינים בטוב הכללי, וכשהחיבור שלנו לרעיון של המדינה מתפורר, יש לזה עלויות גדולות.
האם העלויות האלה יתבטאו כבר בעתיד הקרוב? אני חושב שכן, והן עוד ילכו ויתעצמו. את ההסבר אפשר למצוא בניסוי פסיכולוגי מפורסם, שהוכיח שבפארק נקי אנשים נוטים לשמור על הניקיון, אבל בפארק שבו יש כבר כמה פיסות אשפה – אנשים מלכלכים את הסביבה יותר בקלות. כלומר, כשאנשים מתחילים להתנהג באופן שמעדיף את טובתם האישית על פני טובת הקבוצה, עוד ועוד אנשים נוהגים כך, וההידרדרות של הלכידות החברתית צוברת תאוצה בקצב גבוה - עד להתפוררות הרעיון של המדינה כגורם מאחד.
זו התיאוריה של הסכנה שלפתחנו. האם ניתן לעצור את ההידרדרות? זה אפשרי, אבל לא פשוט. דרך אחת להחזיר את האמון בטובת הכלל היא ליצור מצב שבו המנצחים יוותרו על משהו חשוב להם לטובת הצד השני. אין הכוונה לכניעה, אלא להדגמת הרצון הטוב. הממשלה אולי תגיד ש"מחאת הטייסים ו'אחים לנשק' קורעת את הצבא ולכן אנחנו נאלצים לוותר על א',ב',ג'". אבל ויתור מאולץ כזה לא מביא לאחדות, כי אין בבסיסו רצון והתחשבות אמיתית.
דמיינו את הניסוי הבא: אתם יושבים במסעדה. המלצר ניגש ושואל אתכם, "מה תרצו לאכול?" אתם משיבים, "אני רוצה את הדג". המלצר אומר "תקשיבו, הדג לא כל כך טוב היום. תזמינו עוף. הוא גם יותר טוב וגם יותר זול". בסיטואציה אחרת, המלצר אומר, "הדג לא כל כך טוב היום. תזמינו את הסטייק. הסטייק אמנם יקר פי שניים, אבל הוא הרבה יותר טוב". לאיזו המלצה תקשיבו יותר? ואיזו מההמלצות תגרום לכם לבקש מהמלצר גם המלצה על יין או קינוח בהמשך הארוחה? אצל רוב הסועדים התשובה תהיה – ההמלצה על העוף.
כשהמלצר מציע משהו שהוא פחות טוב לעצמו (מקטין את הטיפ ואת הרווחים למסעדה) - אבל יותר טוב לסועד, זה מייצר אמון ורצון טוב מצד הסועד (שכנראה גם יגדיל את הטיפ). במקרה השני, יכול להיות שהסטייק הוא המלצה מצוינת, אבל אי־אפשר לדעת אם המלצר ממליץ לכם על משהו שטוב לו - או על משהו שטוב לנו. אותו עיקרון נכון גם לצעדים אמיתיים אחרים של בניית אמון.
אם ממשלת ישראל רוצה לייצר מחדש אמון של הציבור המתנגד לרפורמה, היא צריכה לעשות צעדים שאומרים "אני מוכנה לעשות משהו שהוא לא טוב לי - אבל טוב לכם. לא בגלל שמכריחים אותי, אלא בגלל שאני רואה את טובת האזרחים, רואה את השסע ורוצה לתקן". האם זה תסריט מציאותי? אני לא יודע. אבל זה יהיה צעד ראשון בדרך לריפוי החברה הישראלית ולהתקדמות ליציאה מהמשבר.
יש כמובן עוד דרך ידועה לאחד את העם – מלחמה. בעיתות חירום, מצבים של חיים ומוות, האדרנלין משתלט ומשכך את שאר הכאבים. הגוף מתגייס להילחם באויב, בווירוס או בפציעה. גם הפרטים בחברה יעדיפו לפעול בשיתוף פעולה, כתף לכתף, מול אויב חיצוני – וכך ימצאו שוב את האמון בשותפים ואת הרצון בטוב הכללי. הבעיות בדרך התיקון הזו ברורות: קודם כל המחיר הנוראי, ושנית, לכידות לעת צרה שכזו לא מטפלת בשורש הבעיה.
נותר רק לקוות שלא נגיע לבדוק את סוג האיחוי הזה, ושהממשלה תבין שצריכים לעשות דברים אחרת – וכמה שיותר מהר.
