אמי למדה בגימנסיה הרצליה בתל־אביב. המורה ד"ר אברהם צפרוני לימד את ביאליק, והתלמידים הפריעו, אמר המורה, את מי אתם מעליבים? אותי אתם מעליבים? את ביאליק אתם מעליבים! חשבתי על כך כשראיתי השבוע את צהלות הניצחון של המחוקקים. הכנסת לא העליבה את בית המשפט, שהוא מוסד עצמאי אף שהיא משתדלת בכל כוחה לפגוע בו, והוא ימשיך לעשות מלאכתו באמונה. היא העליבה את עצמה, את מדינת ישראל ואת אזרחיה, ברצון להחליש אותו.
דברים אלה נאמרים בעצב רב, מתוך דכדוך כמעט משתק, ובהיבט משפטי בעיקר. אותיר את הפוליטיקה לאחרים. אני מדבר בשמי בלבד, ולשם ניקיון הדעת אומר שלא שוחחתי, לא היום ולא מזה זמן, עם שופטים מכהנים בבית המשפט העליון, כדי שלא אצטייר כשליח. גם אינני חלק ממטה המאבק, ויש לי ביקורת על גישות מסוימות. אך אדבר כמשרת ציבור של מדינת ישראל לאורך למעלה מיובל, כיועץ משפטי למשרד החוץ והביטחון, כמזכיר הממשלה, כאיש משא ומתן לשלום לאורך כמעט רבע מאה, כיועץ משפטי לממשלה וכשופט בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון.
התיקון לחוק יסוד: השפיטה שנתקבל הוא – בלשון פשוטה ויבשה – פתח רחב להפקרות. בידי הממשלה לכאורה (ואני אומר לכאורה כי הנושא מגיע לבג"ץ, ואינני מביע דעה על פרשנויות בית המשפט) לעשות ככל העולה על רוחה בענייני מינויים, למנות מקורבים חסרי השכלה וניסיון וגם מתוך שחיתות, לפטר עובדי ציבור נאמנים ומסורים שאינם נושאים חן בעיני השליטים מטעם כלשהו, שאין צורך לנמקו, וגם להימנע מהפעלת סמכויות חיוניות לשירות כולנו.
לדוגמה, מינוי השופטים. הישראלי המגיש הליך בבית משפט רוצה שהוא יטופל בקצב טוב. רוב השופטות והשופטים כורעים תחת הנטל, פשוטו כמשמעו. חסרים בבתי משפט השלום והמחוזיים עשרות רבות של שופטים ושופטות, ובשנה הבאה יחסרו עוד. אבל שר המשפטים, הממונה על השירות לאזרח, מסרב לכנס את ועדת הבחירה כי אינה לטעמו, הגם שהיא סיפור הצלחה שהוכח, במבחן התוצאה של שפיטה איכותית, מקצועית ומוכרת בעולם. כל אחד ואחת מאיתנו ובתי המשפט והציבור יהפכו בני ערובה לשאיפותיו ולגחמותיו של השר, ובית המשפט העליון יהיה מנוע לכאורה מהתערבות.
כיהנתי גם כראש משלחת ישראל לוועידת ההקמה של בית המשפט הפלילי הבינלאומי ב־1998 ברומא. כעת, הממשלה פועלת, בעיניים פקוחות, למהלך שתוצאתו החלשתנו בחו"ל, מול בתי משפט בינלאומיים ובתי משפט אחרים שירצו להתאנות לנו. יועצינו המשפטיים בצה"ל, במשרדי החוץ והמשפטים ימשיכו להגן על חיילי צה"ל בעולם, אך הכנסת נתנה נשק בידי אויבינו. על מה ולמה? בית המשפט העליון, גם אם ככל מוסד אנושי הוא עלול לטעות, הוא נכס אסטרטגי מהמעלה הראשונה למדינת ישראל. את הנכס האסטרטגי הזה מעקרת הקואליציה בכל כוחה.
ועוד הערה משפטית: העילה ששימשה ואותה מוחק החוק איננה אי־סבירות, כאילו שם בית המשפט עצמו בנעלי הממשלה. אי־אמת נשארת כזאת גם אם חוזרים עליה. העילה היא אי־סבירות קיצונית, שאדם הגון לא יקבל. זו העילה לאמיתה. דבר זה נשכח לא אחת מן הלבבות.
לפני פחות משנה השתתפתי יחד עם משפטנים מאוניברסיטת תל־אביב בסמינר על משפט ישראל באוניברסיטת ורשה. דיברתי בגאווה על בית המשפט שלנו, והשומעים השוו למה שקרה בפולין. השבוע, שעתיים אחרי החקיקה בכנסת, כתב לי הפרופסור המארח משם, "לפולין יש לפחות האיחוד האירופי שניתן בו לנסות ליישר דברים".
המסר המוצהר שקיבלנו מהממשלה הוא שזו ראשית הדרך. הסכין מונפת להמשך ה"תיקון", כך מזמרים הדוברים. מה המשמעות? אובססיה של מספר אנשים משתדלת להפוך אותנו לדמוקרטיה דיקטטורית. יאמר מישהו, השד אינו נורא כל כך, ויש לבית המשפט עוד עילות התערבות. אכן, אך המסר כל כך ברור, כל כך נחוש להרע. האכזבה היא גם בכך שהשלטון שבידו הרוב, הפעיל אותו בכוחניות ולא מצא לנכון לרכך אפילו מעט, במחווה של החזק כלפי הציבור המבועת, חצי עם שהגיע להתקוממות כל כך גדולה. גם לכך לא זכינו. שיכרון הכוח עשה את שלו. הדבר מאיר באור עצוב את העתיד. זעקי ארץ אהובה.
ואיני יכול בכל זאת שלא לומר, לא אבדה תקוותנו, כי אין לנו ארץ אחרת. עכשיו צריך לדאוג מאוד שהשסע הפנימי לא יתרחב, והדיבורים על הסכמה רחבה לא יהיו ריקים. הנביא זכריה מבטיח כי צומות החורבן יהפכו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" ומבקש "האמת והשלום אהבו". לו יהי.
