מאה מטר אחרי הירידה במחלף קריית משה לבגין דרום אפשר היה לראות את ההתפרקות. לראות ממש בעיניים ולחוש אותה. בהמשך גם היה לה, להתפרקות, ריח צחנה, והיא הריחה כמו הגיהינום שעל סיפו כולנו ניצבים עכשיו.
זה קרה כשמאות רבות של מפגינים ירדו לחסום את דרך בגין, האיילון של הירושלמים, שעות ספורות אחרי שהכנסת ביטלה את עילת הסבירות. כל מה שהיה שם, בכביש החסום, היה נראה לא סביר. לא האלימות הבלתי מידתית של השוטרים, לא השימוש הברוטלי בניגוד לפקודות במכת"זית ולא ההתעקשות של הצעירים והמבוגרים להיצמד לאספלט הרותח למרות כל אלו, נשים צעירות לצד סטודנטים ובעלי משפחות, מבוגרים בני 60 ו־70 פלוס, שלא נשברו ולא התקפלו. גם לא כששוטר יס"מ הסתובב עם ערימה של אלות שחורות שאותן חילק לחבריו כמעין אזהרה. האלות נתחבו בחגורה מאחור והשוטרים הקפידו להפנות את הגב מפעם לפעם אל המפגינים שיראו את האלות, אולי יירתעו.
בכל פעם שנעשה ניסיון להרים את המפגינים מהכביש השוטרים הכו באגרופים במפגינים ובעטו בהם בחוזקה. להיכן שלא הפנית מבט ראית התנגשות אלימה. מכת"זית ירתה בכינון ישיר על מפגין שישב על חומת בטון בשולי הכביש. מהנֶּתֶז העוצמתי המפגין עף מיד ונחבט בגבו. שוטר שצולם על ידי מפגינה צרח עליה "תצלמי שדחפתי אותך", בזמן שדחף אותה בפראות שוב ושוב תוך כדי שהיא נופלת ומתגלגלת על גבה מעבר למעקה ברזל.
מלמעלה צפו במהומה תושבי שכונת קריית משה הסמוכה וירושלמים שבאו לראות את "הצפונבונים" מפגינים. איש דתי לא צעיר צעק שוב ושוב כלפי המפגינים למטה בכביש "ישראל הראשונה, ישראל הראשונה". זו הקללה הכי חריפה שהצליח להוציא מפיו. שלושה נערי גבעות עם גוזמבות וכיפות צמר גדולות ירדו לראות את המהומה מקרוב. הם נראו מרוצים. "יש אלוקים, יש!" קרא אחד מהם לעבר קבוצת מפגינים, "זה יום של שמחה לעם ישראל, יום של אושר... הלוואי אמן שהשוטרים סוף־סוף יפרקו אתכם במכות". בחור חרדי בשם מרדכי, שעמד לא הרחק מהם, נראה לא מרוצה. "הם שטופי מוח ואכולי שנאה", אמר על המפגינים, ותהה "אם היה מדובר בחרדים המשטרה מזמן הייתה מפנה אותם, למה לא שוברים להם את העצמות?"
שעתיים וחצי של חסימת ציר התנועה המרכזי ביותר בירושלים הסתיימו ברגע אחד. כשהמכת"זית השחורה של יס"מ ירושלים החלה להתיז את ה"בואש" קפצו כולם על הרגליים ופתחו בריצת אמוק למחלף כדי להימלט מהריח. זה ריח שקשה להסביר במילים. שום תיאור, קשה ככל שיהיה, לא יצליח להמחיש את עומק הצחנה. אנשים רצו על חייהם, משקפיים נפלו מהראשים, התגלגלו על הכביש ונמחצו על ידי ההמון שנס, בקבוקי מים קפצו מתיקים, בחורה אחת מעדה על בקבוק כזה, קמה והמשיכה לרוץ בצליעה. למעלה, ביציאה מהמחלף, הרחק מהמכת"זית, עמד צעיר חרדי וצרח "תיחנקו, תיחנקו, תיחנקו".
"הצד השני לא מפלצת"
השנאה שהתפרצה יוקדת והיא טסה כמו סופת אש בין צמרות יבשות. לך תשתלט על זה גם עם צי של סופרטנקרים. היא בכל מקום, הדדית לגמרי. כמה שעות לפני החסימה של בגין חצתה אישה עם כיסוי ראש את הרחוב סמוך לצומת הסינמה סיטי ממול לבית המשפט העליון וספגה קללות ונאצות ממפגינים. היא נראתה מזועזעת, לא הבינה מה רוצים ממנה. שמה רויטל והיא גרה בכרמית, יישוב קהילתי קטן מצפון לבאר־שבע. "צעקו לי 'לכי מפה, טפילה, תתחילי לשלם מסים, לכי!' הילד שלי בן השנתיים נבהל והתחיל לבכות. יצאה מהם כזו שנאה, אני בשוק. מה, הם יודעים עליי מה הדעות שלי? בעלי הוא סגן אלוף בקבע, אנחנו משלמים מסים כמו כולם, למה השנאה הזו?"
מתחת לכנסת, בגן סאקר, התגודדו צעירים חרדים סביב מפגינים ודיברו. מאז הוקם מאהל המפגינים בתום הצעדה לירושלים במוצאי שבת הגיעו לכאן צעירים ירושלמים מתוך סקרנות לשמוע "את הצד השני". חלק באו עם שנאה בעיניים לקלל ולהפריע לישון, אבל חלק באמת באו לשמוע ולדבר. אריאל יעקבי, 23, חרדי שהצביע לש"ס, אמר שהוא התרשם מאיכות האנשים שבאו להפגין. "אלה לא פרחחים", אמר, "דיברתי כאן עם אנשים ברמה גבוהה. היה אחד שצעק עליי 'מה באת לכאן, באת לראות את הפראיירים שמשרתים ועובדים בשבילכם?' אבל הרוב באמת אחלה. תפסתי שיחה עם איש רציני, היה אדום לגמרי מהשמש, מזיע, לא ילד, מסתבר שהוא פרופסור באוניברסיטת בן־גוריון ששירת בסיירת מטכ"ל. חצי שעה הוא רק סיפר לי על הסיירת. איזה בן אדם מרשים, באמת. אמרתי לו שלא היה צריך לשנות משהו בבית המשפט אם ההרכב שלו היה מספיק מגוון, שההרכב הנוכחי של בג"ץ משקף רק את עמדות השמאל. הוא דיבר מהלב ואני מאמין לו. אמר שנשבר פה משהו עמוק, ואני מבחינתי אמרתי לו שהלב שלי כואב על המצב, אבל שהם חייבים לתת גם לנו משהו, משהו אחד!, אי־אפשר שרק צד אחד ישלוט פה".
3 צפייה בגלריה
אריאל יעקבי. "אחד צעק עליי 'באת לראות את הפראיירים שעובדים בשבילכם?' אבל הרוב באמת אחלה"
זו אולי הטרגדיה הגדולה ביותר. בתוך כל הכאוס ישנה מעט מאוד הידברות בתוך הציבור, בין אנשים שאוחזים בדעות שונות. השיח לרוב הוא בצעקות, בהתלהמות ובשפה קשה, בקללות איומות. פה ושם נעשים מאמצים כנים כמו אלו של אנשי קבוצת "בואו לדבר" שצמחה מתוך המחאה בכוונה לייצר שיח עם תומכי הרפורמה. "אנחנו לא מתנצחים עם אף אחד", אומר צחי גלבוע, אחד מאנשיה, "שואלים רק מה המצב, איך הם מרגישים כלפי מה שקורה, מה כואב להם. אם מישהו טועה בעובדות אז מנסים לתקן אותו או לשים דברים על דיוקם. למשל, הרבה אומרים לי 'היה לנו רוב בבחירות, זו הדמוקרטיה', ואז אני שואל מה זו דמוקרטיה ומסתבר שרובם לא יודעים. דמוקרטיה זה לא רק הרוב מחליט, אני מסביר מה הגבולות של מה שהרוב יכול להחליט. השיח הוא בעיקר סביב מה זו דמוקרטיה, מה מהות המושג הזה".
ואתה מצליח להפחית קצת את העוינות, את השנאה?
"הם רואים שמי שנחשב בעיניהם לצד השני הוא לא מפלצת ושאפשר לדבר אתו. אנחנו מדברים בנועם, עם חיוך, בנימוס, באמת מקשיבים. בנקודות מסוימות אני מצליח לערער את השטויות שהכניסו להם לראש. הם ניזונים משקרים, מחצאי עובדות, ממניפולציות שקריות. אז אם אני מצליח אפילו במשהו אז זה החלק האופטימי שלי, שהשיח הקטן הזה מייצר משהו חיובי. אבל אם אני מסתכל סביבי אז אני פסימי. זה לא ייגמר טוב השבר הזה. ההתפרקות, השנאה, כל אלו יובילו לכך שיישפך פה דם. זה ממש פה, מעבר לפינה".
מה זה "לשרוף אסמים"
עם פסית שיח רצינו לדבר תוך כדי ההפגנות ביום שני מחוץ לכנסת. זה לא התאפשר. שיח התמקמה בשוחות הקדמיות מול מחסומי המשטרה. הזמבורות, השירה והצעקות היו מחרישות אוזניים. שיח, 43, אם לארבעה, תושבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, היא חלק מהתארגנות של דתיים־לאומיים שהקימו קבוצת מחאה בשם "דתיים, ציונים, דמוקרטים" נגד כוונות החקיקה של הממשלה. היא ממובילי המחאה בצומת עין הנצי"ב הסמוך לבית־שאן, ובסבב המחאה הקודם באביב עברה עם חבריה התקפות מצד תומכי ליכוד מבית־שאן ופעילים שבאו מהמרכז לחזקם, כמו איציק זרקא למשל. בכתבה בחודש מארס האחרון סיפרה על הקללות והאמירות הקשות שהיא סופגת מדי מוצאי שבת: "מה לא אמרו לי, 'יבוא ביבי ויתקע לך את המקל של הדגל בתחת, שרמוטה, כמה עברו עלייך, כמה עברו על אמא שלך'... עשו לעברנו תנועות מיניות עם איבר המין שלהם, ניענעו אותו, זה היה פשוט נורא... מישהו צעק 'תחזרו לרכבות באירופה, שם יודעים איך לטפל בכם'. אני קרויה על שם פסיה, סבתא של אבא שלי, שנרצחה באושוויץ..."
חלפו מאז ארבעה חודשים. לפני שבועיים צילמה את הסרטון שבו נשמע זרקא מבסוט שנשרפו שישה מיליון בשואה. היא לא הופתעה ולא הייתה המומה, לא היא ולא אף אחד מחבריה שעומד איתה בצומת הזה כבר 30 שבועות ברציפות והתרגל לשפה, לבור הביוב שעולה על גדותיו.
נסענו אליה לקיבוץ למחרת ההפגנות הגדולות בירושלים. החום הכבד העכיר את הראות ממרומי הגלבוע, טורבינות הרוח לא זזו במילימטר. קולה היה סדוק. היא גמורה מעייפות, מהצעדה לירושלים שנמשכה שלושה ימים, מההפגנות סביב הכנסת, אלימות השוטרים, מהמתח הרב שקדם להצבעה.
דיברנו בעיקר על איך ממשיכים מכאן. לא לאן הולכת המחאה, אלא לאן אנחנו הישראלים, כולנו, הולכים. "אני באמת לא יודעת איך נחיה יחד, שני הצדדים, לא רק איך נחיה יחד, איך נסתער יחד. כנראה לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך לחיות יחד. איך נעשה את זה אני באמת לא יודעת. אני פעם ראשונה מבינה את המשמעות של 'שריפת אסמים', מה זה אומר לשרוף אסמים. אנחנו רואים את זה קורה מול עינינו וכולנו אחראים, שני הצדדים. ושיהיה ברור, אני בדעה שלממשלה ישנה אחריות גדולה יותר, היא זו שיצרה את השבר הנורא הזה והיא זו שיכלה ויכולה עדיין לסיים את זה. זו ממשלה שהחלישה אותנו הישראלים, את כולנו בלי הבדלי ימין ושמאל, בצורה שמסכנת את ביטחון המדינה. אבל אני גם לא שלמה עם מעשה הטייסים שהצהירו שהם מפסיקים את ההתנדבות שלהם. זה שבר נורא שאני לא יודעת איך נתמודד איתו כחברה. כל החודשים האלו מאז פרצה ההפיכה המסויטת היו נוראיים. ספגתי אמירות מזעזעות. ירקו עליי, קיללו, השפילו, זרקו עליי ביצים, ריססו אותי בגז פלפל וכמעט עשו בי לינץ'".
3 צפייה בגלריה
מימין: בועז העצני. "למה היה צורך בתוקפנות הזו?"| פסית שיח. "המוח שלי פשוט נאטם"| רפאל טרבלסי. "היו שאמרו 'אם ביבי מתקפל, לא נבחר יותר'"
ניסיתם פה, באזור בית־שאן, לארגן שיח עם תומכי החקיקה, לנסות לדבר?
"אחרי שחזרנו מותשים מירושלים ביום שני עמדנו למשך שעה בגשר הרומי, ממש ביציאה מבית־שאן, למשמרת מחאה. עזוב את הקללות שאנשים צועקים לך תוך כדי נסיעה, זה מילא. היה אחד שעצר את הרכב, יצא והתקדם לעברנו, קילל ועשה כל מיני תנועות, והמוח שלי, שכבר לא יכול לשמוע את הקללות המזוויעות האלו, פשוט נאטם. איך אפשר לדבר ככה? אני מאמינה בשיח, זה השם שלי, הזהות של מי שאני. דיברתי עם צעירים מהישיבה בבית־שאן ובאמת הייתה שיחה מכבדת בלי ניבולי פה, אבל הטיעונים שהם מעלים, הטיעונים של אלו שתומכים בחקיקה הזו, הם פשוט שקריים ולא מבוססים. השקרים הללו חילחלו עמוק כל כך ולצערי זה תפס. אנשים בצד השני מאמינים בהם ואין מה לבלבל אותם עם העובדות. זה גם שבר נוראי, הידיעה שחצי מהעם שלי מאמין בשקרים".
"טוב שלא מיצמצו"
אולי זו השאלה האמיתית, האם יש עוד ערך לאמת, האם בסוף העמדה שלנו תלוית פוזיציה, ולעזאזל העובדות. אם תעברו בין האנשים בטבריה תמצאו שכמעט כולם פה בעד החקיקה. 82.17 אחוז מהקולות בבחירות האחרונות הלכו בטבריה למפלגות הקואליציה. תקראו לה רפורמה, תקראו לה הפיכה משטרית או דיקטטורה, הטבריינים בעד.
רפאל טרבלסי, 35, יליד ותושב העיר, חבר ליכוד לשעבר שכיום מזדהה עם עמדותיו של סמוטריץ', אומר שלאף אחד אין בלעדיות על האמת. "לא אנחנו מאמינים בשקר, הצד השני הוא זה שהולך שולל על ידי שקרים. בכלל, אין פה אמת מוחלטת, באף צד. כל צד והאמת שלו. אני מכבד את האנשים שמתנגדים לרפורמה. יש לי חברים בשמאל שמפגינים. רובם מפגינים מתוך תחושת מצוקה אמיתית. הבעיה שלי היא עם הקיצונים בשמאל וגם בצד שלנו, בימין, ששופכים רעל שפוגע בשורשי הקיום שלנו כאן. אלו שמתנגדים בכל ליבם לחקיקה ויוצאים להפגין ולחסום כבישים לא מבינים את תחושת הקיפוח החזקה שיש פה. היא עמוקה מאוד.
"נתקלתי הבוקר באדם בן 70, טברייני מקסים, מאיר פנים, שאמר לי 'סוף־סוף שמנו קץ לאדנותיות של הקיבוצניקים הלבנים שהפכו אותנו לעבדים'. זה משפט כואב, כואב ששורף את הלב. אמר לי פעם איש חכם שעל מעשים אפשר להתווכח אבל לא על רגשות. הרגשות כאן. אנשים לא רצו לתת לקיבוצניקים לקפל אותם. היו לא מעט שאמרו 'אם ביבי מתקפל אנחנו לא בוחרים יותר'. שזה מבטל את הבחירה שלהם ומבחינתם הלכה הדמוקרטיה".
לא ראינו בעיר שלט אחד של המחאה. יש פחד ללכת נגד הזרם המרכזי במחנה שאליו אתה משתייך. דמות מוכרת בעיר המזוהה עם הימין שלחה הודעה זמן קצר אחרי שדיברה איתנו בביקורתיות על הליך החקיקה הכוחני. "תקשיב עודד היקר, אשתי אסרה עליי להתראיין בנושא, עקב כך לא מעוניין להיות בכתבה..." סך הכל הוא אמר כי הוא מזועזע מהמצב ולא מבין איך הגענו לשפל הזה. "אנשים הלכו להצביע על המשילות, הפשע שמשתולל, יוקר המחיה וכן - גם על שינויים במערכת המשפט. אני ימין ברמות שאתה לא מבין, תומך ברפורמה אבל לא תומך בלשרוף את המועדון על כל יושביו. הגישה הזו של 'בואו נדרוס חצי עם' היא לא נכונה. הצורה שבה זה נעשה שפכה דלק של שנאה בכמויות רעילות חבל על הזמן. כנס לקבוצות, תראה מה הולך שם. קללות וגידופים, אחד כותב 'גנבתם את המדינה, שמאלנים', והשני עונה לו 'את הקצבה שלך מביטוח לאומי אני משלם'. זה העלה כאן את השנאה לקיבוצים לרמות מטורפות. וזה הולך לכיוון של מלחמת אזרחים, עוד יציתו פה רכבים וחנויות".
יו"ר הנהלת סניף הליכוד בעיר דוד זגורי תולה את הפיצוץ האטומי שקרע את החברה הישראלית בהסברה. "נפלנו בשיווק של הרפורמה", הוא אומר, "אבל שלא תטעה, החקיקה הזו שעברה אתמול הייתה מתבקשת. טוב שלא מיצמצו ולא עצרו". הוא גר במורדות המשקיפים לאגם. היה מהביל בחוץ וניסינו להבין אם הקרע בחברה ניתן לאיחוי. "עד שהקיבוצניקים התחילו להפגין נגד הרפורמה היו יחסים טובים איתם", אמר, "העבר נשכח. אני לא אוהב את השד העדתי, הוא שייך להיסטוריה. די, מספיק, אנחנו ב־2023, לא צריך לעורר את מה שהיה בעבר. אבל ההפגנות הציפו תחושות ישנות. אמירות כמו 'אנחנו הבאנו את המרוקאים לארץ' פתחו מחדש פצעים. זה חבל לי מאוד, מאוד־מאוד. צריך לתת לדברים לשקוע עכשיו, להירגע, ואחר כך לראות איך מרפאים את הפצעים שנפתחו פה".
בטריפ של קיצוניים
סיימנו עם בועז העצני, פובליציסט ימני ואחראי ההסברה במועצה האזורית שומרון. נפגשנו בהתנחלות הר ברכה המשקיפה על העיר שכם. הערב כבר ירד ומשבי רוח ציננו מעט את האוויר בהר. מנהיגי המתנחלים הם מנוע אגרסיבי של ההפיכה המשטרית. דוחפים בכל הכוח. מניעיהם שקופים. בית משפט מוחלש ושמרני לא יפריע להמשך השליטה בשטחים שנכבשו ב־67'. אבל העצני אומר שזה לא המניע האמיתי. "המניע הוא האכיפה הבררנית של בג"ץ כלפי ההתיישבות. זה המניע ולא שום דבר אחר. ב־2002 עתרה לבג"ץ משפחת מחבלים משכם, שמערכת הביטחון רצתה לגרשם לעזה, מה שנודע כבג"ץ עג'ורי. נשיא העליון דאז אהרן ברק פסק הנגד הגירוש והתפייט בהכרעת הדין שמקום מגורים הוא לא רק קורת גג אלא מקום שמגדיר את זהותו ועולמו של האדם, והמשיך להתפייט כמה העברה כפויה כזו של אדם ממקום למקום פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו. ממש אפשר להלחין את זה. שלוש שנים אחר כך אותו בג"ץ איפשר לזרוק 8,000 יהודים מביתם למרות שזה לא היה להם רק קורת גג".
אז עכשיו עת נקמה היא?
"מה פתאום, זה תיקון. שלא יקרה עוד פעם. בית המשפט העליון צבר עוצמה לא מידתית, וכוח, כידוע, משחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. אני יכול לתת לך אין־סוף דוגמאות לאכיפה הבררנית של בג"ץ, אתה לא תרד מההר הזה גם בעוד שבוע".
בית המשפט העליון היה זה שאישר ואיפשר את מפעל ההתנחלויות בגדה. זו גם עובדה.
"לזכותו ייאמר שבג"ץ לא פגע עקרונית בעצם ההתיישבות. אבל אנחנו לא מדברים על ה'למה' אלא על ה'איך', על איך לעשות את התיקון הזה ועל איך ממשיכים מכאן. כי למרות האמונה הגדולה שלי בצורך בתיקון לא רציתי שזה ייעשה כך. ב'מה' אני ולוין באותו מקום, ב'איך' אני לגמרי לא איתו. אני מאמין לפחד של הצד השני. נוצר מצב שרבים מאוד וטובים מאוד משוכנעים שהולכת להיות כאן דיקטטורה, ואלו אנשים שהם מלח הארץ. והשכנוע הפנימי העמוק הזה שאנחנו צועדים לקראת דיקטטורה הביא אותנו לנקודה לא טובה. אני אומר להם שאין בסיס לחשש שלהם, לא תהיה פה דיקטטורה כי זה בניגוד מוחלט לאופיו של העם. אבל אני לא מתעלם מהפחד שלהם ולא רוצה לנצח אתכם. היה לי עצוב אתמול כשהחוק עבר בגלל האֵבֶל בשמאל. לא חגגתי, אני לא בעד לדחוף אצבע בעין".
איך נירפא, אם בכלל?
"שקד עשתה מהפכה שקטה בבית המשפט העליון כשמינתה שופטים שמרנים במסגרת הסכמות שקטות עם נשיאת העליון נאור ושאר החברים בוועדה לבחירת שופטים. אני לא מאוהדיה ולא ממקורביה, אבל היא עשתה שינויים מרחיקי לכת בלי להבעיר את המדינה, אלא ברוגע, לאט־לאט. אני לא מבין את ההתנהלות הכוחנית של הממשלה הזו, וזו ממשלה שהצבעתי עבורה. למה היה צורך בתוקפנות הזו בהליך החקיקה? אם הצד השני כל כך דואג, כל כך מפוחד, הייתי מעדן עצמאית מתוך אחריות. ואחרי שהייתי מעדן הייתי אומר 'זה עבר, ועכשיו עוצרים הכל לשנה הואיל וזה מזעזע את מחצית מהעם. זרקתם אותנו מהבית, אבל אני לא רוצה לעשות לכם את אותו הדבר'. הייתי משתמש בשפה לא פוצעת. לא הייתי לועג לצד השני ולא הייתי מזלזל בחרדות שלו".
למה לא שומעים יותר קולות כאלה מהמחנה שלך?
"זו הטרגדיה, אנחנו בטריפ של קיצוניות בשני הצדדים".
