זה היה רגע מצמרר של הפנמה מכאיבה. מקץ חודשים של הפגנות משני עברי המתרס, אחרי שורה של אזהרות מהשלכות כלכליות, מדיניות, צבאיות ואחרות – האסון האמיתי תפס אותנו ממש בהפתעה: ההתפוררות החברתית. העובדה שהפכנו אויבים זה לזה. זרות מוזרה עד זרא פשטה בחוצות ישראל והפכה בני עם אחד ליריבים מרים. אירוע דריסה בהפגנה ברעננה, ניפוץ שמשת מכונית בהפגנה בירושלים, ירי בכניסה לקיבוץ חצרים. ממלכת ישראל נחצתה.
רק אזרחים אטומים מסוגלים לראות את המחזות הללו, לשמוע את הדי תותחיה של מלחמת האזרחים, ולהמשיך בחיים כאילו מאום לא אירע. החברה הישראלית הגיעה לנקודת השפל החמורה בתולדותיה, ממש כמו בסיפורי החורבן שעליהם קראנו השבוע בתשעה באב.
בנאום שנשא השבוע בחר ראש הממשלה נתניהו להתמקד בתמונה מרגשת של מפגינים משני עברי המתרס שמביאים זה לזה "כיף" בתחנת הרכבת בירושלים. צר לי לקלקל את האידיליה: הרגע הזה הוא היוצא מן הכלל, הרחוק מללמד על הכלל. התמונה הכללית היא תמונה של חרב איש בלב רעהו. תמונה של שסע עמוק, שלא היה כמותו.
ואז בא הוורטיגו. תהלוכות של שיכורי ניצחון מימין, מצעד של מטולטלי ייאוש מוחלט במרכז ובשמאל. גם במפלגות החרדיות לא טמנו את היד בחבית הבואש. אווירת בזאר טורקי פשטה במרחב, ומישהו במפלגת יהדות התורה חשב שנקרה לפניו עיתוי מצוין להוציא הודעה על חוק יסוד: לימוד תורה. דווקא עכשיו, בנקודת הרתיחה הנוראית ביותר. הייתה זו איוולת שהוסיפה גלונים של בנזין למדורה החברתית, שכל פוליטיקאי ניגש אליה כדי להדליק לעצמו סיגריה וירטואלית.
טירוף המערכות החברתי מחייב את המפלגות החרדיות לחשב מסלול מחדש. זכותן כמובן לתמוך עקרונית ברפורמה, שכן הציבור החרדי מעולם לא היה חביבו של בג"ץ. אבל עליהן לומר לנתניהו: או שאתה מצליח לקדם תיקונים בהסכמה רחבה – או שאתה עוצר מיד את השלבים הבאים.
כאשר מתברר שההתנגדות של חלקים נרחבים בעם לרפורמה המשפטית איננה רק "תוצאה של קמפיינים", אלא התנגדות עמוקה ויסודית שמקורה בציפור הנפש – הציבור החרדי צריך לכבד זאת. מי כמונו יודעים שעל ציפור הנפש נאבקים עד הסוף; על נושאים שהם בליבת הקיום לא מתפשרים ולא מוותרים. הרפורמה המשפטית, עם כל התמיכה העקרונית בה, איננה "ציפור נפש" עבור אף חרדי. זה לא שלאחר העברת הרפורמה תראו המוני חרדים עוזבים את בד"ץ והופכים לחסידי בג"ץ. נוכח זאת, מצופה מאיתנו לגלות מידה של כבוד כלפי מי שכן רואים במוסד הזה סלע דמוקרטי איתן עבורם, ולהציע עסקה: אנחנו, מתוך הממשלה, לא נאפשר את הפגיעה בציפור הנפש שלכם – אתם תגלו הבנה והכלה לציפור הנפש שלנו.
את סדר היום של הציבור החרדי מכתיבים גדולי התורה – לא פורום קהלת. עלינו, החרדים, להפוך לסוכני שלום העומדים בדרכם של סוכני הכאוס, למען שלמותה של החברה הישראלית, החשובה יותר מהרפורמה.
אפשר להבין את התפיסה במחנה הימין, לפיה העברת החוק הייתה חשובה למשילות הדמוקרטית. נניח שהטיעון נכון; מה פשרם של צהלולי ה"שהחיינו וקיימנו"? מחזות השמחה הללו הם מהדברים הכי מיותרים, הכי סרי־טעם, שנראו כאן מאז פרצה לחיינו סערת הרפורמה.
כעת מה שנדרש ממחנה הימין זו מידה של אבירות ורוחב לב, שלצערי לא ממש נראית עדיין. מחנה שמצטייר בצלמו ובדמותו של איציק זרקא – עושה עוול בראש ובראשונה לו עצמו. בניגוד לרהב המיותר של השר בן גביר, תומך הממשלה הממוצע לא פתח השבוע בר סלטים. הוא חרד מניפוצה של הסולידריות החברתית, כואב את הקרע בעם, ומייחל לאחריות מכל הצדדים.
מכאן קריאה לאחיי במחנה הימין: חצי עם כעת כאוב ומודאג. בקרבו בולטים אנשים שתרמו ותורמים למדינה בלי סוף. זו תהיה טעות איומה לבטל את הכאב הזה במחי יד, או להתעלם מתרומתם לחיי המדינה, לכלכלתה ולביטחונה. על סיפו של תהום חברתי, נדרשת בגרות ואחריות מכל הצדדים, אבל הציפיות מצידו של המחנה המנצח הן גדולות הרבה יותר: ניצחתם. קיבלתם את מבוקשכם. בוטלה עילת הסבירות. יופי, עכשיו, במקום חגיגות ראווה מיותרות, מתסיסות ובעיקר מטופשות – תהיו אחראיים, תוכיחו שפניכם לפיוס לאומי, ותעשו הכל, אבל הכל, לאחות את הקרעים.
לא שמענו השבוע את פעמי המשיח, אפילו לא את נעירת חמורו. שמענו קולות נפץ. ראינו את חלון הראווה הישראלי נשבר, וכולנו נפצענו מרסיסיו. עכשיו הגיע הזמן לחבר מחדש.
הכותב הוא עורך המגזין של "משפחה"
