מספרים על ניצול שואה שלא מצא מנוח לנפשו מרוב חימה על הקב"ה. היה לו נימוק מקורי לכעסו. איך זה יכול להיות? שאל וזעם. כל בני משפחתי: הוריי, סביי, סבתותיי, אחיי, אחיותיי, היו צדיקים. אני הייתי זה שהתפקר עוד לפני השואה. הם כולם עלו בלהבות, נרצחו ונעלמו, ואני היחיד שנשאר בחיים. הקב"ה לוקח את הצדיקים ומשאיר את הרשעים. אין רחמים ואין צדק במשפטו, חזר ואמר בכעס רב לכל מי שרצה או לא רצה לשמוע.
יום אחד הגיע לנתניה, שם התגורר הרבי מקלויזנבורג, רבי יקותיאל הלברשטאם זצ"ל, המשקם הגדול של חסידות צאנז ומי שהקים בין היתר את בית חולים לניאדו, שאיבד את אשתו ו־11 מילדיו. מישהו הציע לניצול הכואב להיכנס לרבי. כשהגיע, לא חסך את דעתו וכעסו מהעומדים ליד חדרו של הרבי. אחרי שעתיים יצא מהחדר בפנים שטופי דמעות, אבל מבטו נרגע והוא נפרד בנועם מהנוכחים.
בנו של האדמו"ר לא התאפק ושאל את אביו: מה אמרת לו? על מה שוחחתם שעתיים? הרבי השיב כשדמעות מציפות את עיניו: הוא אמר לי את מחשבותיו ואני השבתי שגם אני שואל מאז השחרור איך לוקח הקב"ה את הצדיקים ומשאיר את הרשעים. אז ישבנו שעתיים ובכינו.
בתשעה באב הזה, אין אלא להתפלל לחוכמת הלב וליכולת ההכלה של האדמו"ר ידוע הסבל.
מזה 1,953 שנים תשעה באב הוא היום העצוב בשנה. יום של חורבן. שונאי ישראל חיבבו במיוחד את התאריך כעיתוי לפרוע ביהודים באשר הם. גירושי אנגליה, צרפת וספרד, ראשית תקופת המשלוחים הגדולים של יהודי ורשה לטרבלינקה, ביניהם בני משפחתי.
השנה יש תחושה של שבר באוויר. "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה", אומר הכתוב. ה"חברים" בחיזבאללה, בחמאס, באיראן, שונאים מקרוב ומרחוק. מצחצחים חרבות, מחשבים את קיצנו לאחור. ובתוכנו אימה, כעס וכאב. זה הזמן לדעת להכיל, לכאוב עם הכואבים. זה לא הזמן לכיפופי ידיים, להתמכרות לשנאה המשכרת והמשקרת ולנבואות אפוקליפטיות. ההיסטוריה שלנו מראה את יכולתנו להתרומם שוב ושוב כעוף החול האגדי ולהשתקם גם מחורבן.
בניגוד לכל התחזיות הפסימיות, חלק נכבד מהעם היהודי חי היום בארץ ישראל. אנחנו כאן גם בגלל אמונה, מסירות, הקרבה ונחישות, שנושאים כולנו בהיסטוריה משפחתית בת דורות. זה הזמן לגייס את הכוחות הזורמים בדמנו. להחליט שאנחנו רוצים להיות נושאי הלפיד. לשאוב עוצמה מהמלחמות של משפחותינו לדורותיהן ולתפוצותיהן על ההישרדות כיהודים.
על פי האמונה היהודיתֿ, כשמגיע אדם לפני בית דין של מעלה הוא נשאל שאלות ספורות. ביניהן: נשאת ונתת באמונה... ציפית לישועה?
הציפייה לגאולה מקרבת אותה. מונעת ייאוש ורפיון. אחרי תשעה באב מגיעה "שבת נחמו". השנה הן צמודות. עוצמתה של הנחמה היא זו שאיפשרה ומאפשרת לכל מי שחוו את אסון חורבן הבית להמשיך הלאה. לקוות, לבנות, להתנחם ולהתפלל שיהיה השבר הזה קדימון לגאולה.
