פעם נוספת אנחנו באותה מלכודת: הטענות של תומכי החקיקה, גם אם לא כולן, רחוקות מלהיות מופרכות. אבל המסקנות שלהם, אוי, המסקנות, שגויות לחלוטין. נכון שהייתה דורסנות משפטית. נכון שצריך לרסן את האקטיביזם. האם התיקון צריך לגרום להשמדת ערך חסרת תקדים? וכי לא ברור להם מה קורה לביטחון? לכלכלה? למעמד ישראל בעולם? למאבק ישראל באיראן? וכי כדי להעביר את חוק הסבירות היה שווה לעבור תהליך משסע ומפלג שגורם להשמדת ערך של למעלה ממאה מיליארד שקל לכלכלת המדינה? זו סיבה לחגיגה? הרי ח"כ מתן כהנא, טייס קרב לשעבר, הציג לבכירי הפוליטיקאים את תמונת המצב האמיתית באחת הטייסות. הנזק כבר כאן. הם התעלמו. אז מה זה חשוב שיש גם טענות צודקות.
בנימין, למד מבנימין
"זה ממש לא מובן מאליו", אמר נתניהו, כאשר התייחס למאמצי הקואליציה להגיע לפשרה עם האופוזיציה. "לא מובן מאליו"? הרי כל שינוי חוקתי במדינה מתוקנת אמור להתקבל רק בהסכמה רחבה. זו לא עמדה של השמאל. הליכוד של פעם כבר הגיש לכנסת הצעה לשינוי חוקתי. ומי שהציג את החוק, ח"כ בנימין הלוי, מראשי הליכוד, הצהיר בכנסת: "חוק שצריך להיות נורמה עליונה צריך להיות מקובל על כל חלקי הציבור ולא לפגוע ברגשות של שום חלק, אפילו אם הוא מיעוט בציבור, מה גם אם הוא מיעוט גדול בציבור". זה היה בשנת 1974, הלוי הציג בפני הכנסת, באריכות ובפירוט את "חוק זכויות האדם והאזרח", שגובש בעבודה של שמונה שנים בוועדת משנה מיוחדת שהוא עמד בראשה, במסגרת ועדת החוקה. אז הפוך, מר נתניהו. הפוך. ה"מובן מאליו" בשינוי חוקתי הוא "הסכמה רחבה". דווקא בגלל השבוע הקשה שעברנו, ודווקא כדי לא להגדיל ריב ומדון, יורשה לי לומר לנתניהו, ללוין ולרוטמן שעדיין לא מאוחר ללמוד משהו מאחד מראשי הליכוד של פעם. זה בסדר לשאוף לרפורמה משפטית. אבל רק בהסכמה.
אין סמכות להדיח
עד לפני זמן לא רב, פסילת חוקי יסוד כמעט לא עלתה על דעתם של רוב מוחלט של המשפטנים בישראל. בשנים האחרונות מתחולל שינוי. כך, למשל, התקיים דיון בעניין בבג"ץ שעסק בתיקון לחוק יסוד הכנסת, שקרוי "פשרת האוזר". ברוב של שישה נגד שלושה קבע ביהמ"ש שבנסיבות קיצוניות – פסילה כזאת אפשרית. עוד לפני כן הוגשה עתירה להכרזת נבצרות, שהגיש העיתונאי יואב יצחק נגד אהוד אולמרט, שכביכול התחמק מחקירות. בג"ץ קבע אז שבנסיבות חריגות מאוד תהיה ליועץ המשפטי סמכות להכריז על נבצרות. אלא שאז לא היה מדובר בפסילת חוק יסוד.
עכשיו שוב הוגשו עתירות, שכוללות בקשה לפסילת התיקון שנעשה לסעיף הנבצרות בחוק יסוד הממשלה, תיקון שלא מאפשר ליועצת להכריז על נבצרות. בתגובה לעתירה, מצטרפת היועמ"שית לדרישה לפסול את התיקון. הטענה המרכזית היא, שנעשה "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". היועצת המשפטית לכנסת הציגה עמדה הפוכה, שלפיה בג"ץ לא אמור לדון במניעים של המחוקקים, בוודאי לא כאשר מדובר בחוק יסוד.
חוק יסוד הממשלה קובע במדויק את התנאים להדחת ראש הממשלה. ב־2001 היה על כך דיון ארוך וענייני בוועדת החוקה של הכנסת. סעיף הנבצרות המקורי לא העניק ליועצת ולא לביהמ"ש סמכות להדיח ראש ממשלה. התיקון לחוק, גם אם הוא נועד להגן על נתניהו, רק מבהיר את העניין. לא יותר. ובכלל, אם בג"ץ יתחיל לדון במניעים של המחוקקים בנוגע לחקיקה, הוא ייכנס לשדה מוקשים. זה לא תפקידו. המוקשים יתפוצצו. ובימים הקשים הללו, של ויכוח מר, נוקב ומפלג, עמדת היועצת רק מוסיפה שמן למדורה. זה לא יתרום לשלטון החוק. זה יפגע בו.
באין ריסון עצמי
גם האוליגרכיה המשפטית צריכה לעשות חשבון נפש. פעם ועוד פעם הושמעה ביקורת על האקטיביזם, על עילת הסבירות, על התנהלות הפרקליטות. שום דבר לא התחיל עם ההכרזה של יריב לוין ב־4 בינואר השנה. המחלוקת מלווה אותנו כבר הרבה מאוד שנים. כבר ב־1992 כתב פרופ' מנחם מאוטנר מאמר ביקורתי, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", שהוא ביקורת נוקבת על הפיכתו של ביהמ"ש העליון לשחקן פוליטי. ב־1994 כתב ד"ר רונן שמיר מאמר נוקב, "הפוליטיקה של הסבירות", עם ביקורת קשה על העילה. פרופ' אנדרי מרמור פירסם בשנת 1997 מאמר שבו הוא טען שביהמ"ש מגן על "זכויות אזרח 'יאפיות', ומתעלם יותר ויותר ממערך של זכויות סוציאליות". יש עוד. אף אחד מהם לא מזוהה עם הימין. ולא רק ביהמ"ש. גם הפרקליטות התבצרה כגוף שאסור לבקר אותו. היא נלחמה בשיניים ובציפורניים נגד הקמת גוף ביקורת. וכאשר כבר מונתה נציבת ביקורת, השופטת בדימוס הילה גרסטל, הם הצליחו להשליך אותה מכל המדרגות.
פעם ועוד פעם הייתה להם תשובה אחידה: זו התקפה על שלטון החוק. לא נכון. האקטיביזם פגע בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות. עילת הסבירות בישראל הרחיקה לכת. שיקול הדעת של השופטים החליף את שיקול דעתם של הפוליטיקאים. אבל הם התעקשו. הם האמינו שהם עושים את הדבר הנכון. הם עשו את הדבר הלא נכון. הם סירבו להבין שללא ריסון עצמי יגיע ריסון חיצוני. והוא הגיע בסערה. אז כן, למחנה של לוין ורוטמן יש טענות נכונות. וכדי להגיע לפשרה, ולא מאוחר להגיע לפשרה, חובה להקשיב להן בנפש חפצה.
חשוכים בברלין
בגרמניה התקיים השבוע מצעד גאווה. אנחנו יודעים מי משתתף בו. הנאורים והמתקדמים. מצעדים למען זכויות הקהילה הגאה הם כבר חלק מהמסורת של כל מדינה ליברלית בשנים האחרונות. עד כאן הכל בסדר. דא עקא, שבברלין הם שאגו השבוע: "מהירדן עד הים, פלסטין תהיה חופשית". זו סיסמת הקרב האנטישמית באזור החיוג של חמאס, איראן וה־BDS. זה מזכיר ימים חשוכים. בברלין של פעם זה הסתיים בחיסול היהודים. בברלין של היום הם צווחים את סיסמת הקרב של אלה שרוצים להשמיד את מדינת היהודים.
אין צורך לחכות לשחרור פלסטין. כבר עכשיו אנחנו יודעים מה קורה לאותם פלסטינים שהזהות המינית שלהם נחשפה. אחמד אבו־מרח'יה שהה בישראל כמו חבריו הפלסטינים בני הקהילה הגאה שמוצאים מקלט בקרב הקהילה בישראל. לאן הם יברחו? למדינה ערבית? פלסטינים הצליחו לחטוף אותו. הם כרתו את ראשו. גופתו נמצאה באזור חברון.
הפלסטינים לא מעניינים את אלה שצווחו בברלין. הרי יש לפחות מאה מדינות, עמים או שבטים, מהאיראנים שרוצים חופש עד בני הרוהינגיה שגורשו ממיאנמר, שזקוקים לתמיכה. אבל הם לא מעניינים את הנאורים שנכנסו לנעלי החשוכים. כמו קודמיהם, הם סובלים מהמחלה הידועה של שנאת יהודים.
