1. יממה בטשטוש
בסוף, הכל התחיל בגלל בעיות בווייפיי. ההולטר – מנטר – שהושתל בגופו של ראש הממשלה, אמור היה לשגר נתונים דרך האינטרנט. אבל במעון בקיסריה התגלו בעיות בראוטר. הפרמדיק שאב את הנתונים בדרך אחרת, ומשם התגלגלו הדברים עד מהרה לשיבא.
עד שהתבררו ממדי האירוע, השמועות על האשפוז הבהול, השני, הזכירו לרגע את האשפוז השני של שרון. גם אז הייתה הסתרה של משמעות האירוע הראשון כדי לא לשדר חולשה. נתניהו אמר אז שזה היה "ספין עד מוות".
אולי, אלמלא האשפוז הזה, אפשר היה להגיע להסכמות. גם במקרה הזה, כמו בווייפי, הייתה בעיית נתק. יממה יקרה עברה בטשטוש, לא רק רפואי. היה בכך שחזור מצער של הסיבוב הקודם, שבו פטירת אביו של שר המשפטים יריב לוין חיסלה שבוע מגעים יקר, בדיוק כשנראה היה שישנה התקדמות.
בהצבעה על אישור תוכנית ההתנתקות ב־2004, התמלאה הכנסת בחברי מרכז ליכוד, בתומכים ומתנגדים, בצפיפות ובעומס חסרי תקדים. השבוע היא הייתה ריקה ונצורה. האיומים וההתרעות להפרעות היו ברמה שלא זכורה במשמר הכנסת. בהתאם, התגובות: חבר הכנסת לשעבר עמי אילון ביקש להיכנס ליציע המכובדים, אך אמיר אוחנה סירב. בין היציע ובין המליאה לא מפריד דבר, והוא חשש מהפרעה להצבעה. ראש לשכת עורכי הדין עמית בכר ביקש להיכנס לכנסת, גם הוא סורב.
הגורמים המפוכחים בקואליציה לא חוגגים. תקוותם עד השבוע הייתה שהזמן יעשה את שלו: שבעוד כמה שבועות תירגע הסרבנות, יירגעו השווקים, יירגעו הרחובות.
ספק אם כך יקרה. אין טעם לחכות לסוף נובמבר, המועד שנקב בו נתניהו, כדי לנהל מגעי פשרה. דבר אחד ברור: אין זה משנה כלל איזה שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים תציע הממשלה, ברור שהמחאה תחזור באותה עוצמה, ואולי יותר. אז למה לדחות לסתיו מה שאפשר להסכים עליו כעת?
זו הסיבה שגם בימים האחרונים, אחרי ההצבעה, נמשכו הניסיונות להגיע לפשרה.
חלון הזמנים צר וסדוק. בג"ץ ידון בעתירות על ביטול חוק הסבירות, ביטול חוק הנבצרות והדרישה לכינוס הוועדה לבחירת שופטים, וכל זה תוך חודש וחצי. די בהחלטה אחת אקטיביסטית של בג"ץ על ביטול החוקים, או חיוב לכנס את הוועדה כדי לחדש את הזעם בימין, שיחזק את האגף הרדיקלי וידחוף לשינויי חקיקה דרמטיים. הפשרה חייבת להיות מושגת עוד לפני ראש השנה, לפני יום כיפור לכולם.
2. הפשרה הוקפאה
לקראת שבת התגלה פתאום לקואליציה מחזה מוזר, לכאורה פטה מורגנה: יש עתיד, מנהיגת חזית הסירוב, נכונה פתאום לפשרות. הנשיא הרצוג שהה במרחק אלפי מיילים והפרש של שבע שעות, כך שהמשא ומתן התנהל בלעדיו, בין מפלגת האופוזיציה הראשית לבין הקואליציה.
הדוחף המוביל לפשרה מימין היה אריה דרעי. הוא שינן באוזני חבריו שנוסח חד־צדדי לא שווה את הנייר שעליו ייכתב. "או שיעקפו אותו או שיבטלו אותו", הזהיר את השותפים. ביום ראשון התגבש נוסח. כשהנשיא נחת, הוא אימץ אותו כבסיס לדיון.
דובר על סבירות מרוככת ועל הקפאת חקיקה. כמה מרוככת? הסבירות לא תחול על החלטות ממשלה למעט כאלה שיהיו פרטניות במובהק, לא תחול על מינויי שרים וסגניהם, לא תחול על החלטות ועדות שרים. החלטות על מינויים אחרים – למשל מנכ"ל משרד או נגיד בנק ישראל – יוכלו להיפסל רק על גחמתיות או שרירותיות, ורק בהרכב של שבעה שופטי בג"ץ. יש עתיד הוסיפה את "סעיף גלי" שנועד למנוע את פיטורי היועמ"שית ביום שאחרי.
המתווכים התרשמו שאחת הסיבות להתקרבות בין הצדדים הייתה ההפנמה שהמחאה לא מטרידה רק את הקואליציה, אלא גם את ראשי האופוזיציה: יש שם קונצנזוס שבקרוב תוקם מפלגה של כל הרדמנים והברסלריות, כך שהיגררות אחר ה"לא" הנצחי תהיה טעות פוליטית, לא רק מהותית. שקמה ברסלר השוותה את הנכונים לפשרה ל"צ'מברליינים", ואתם זוכרים בוודאי עם מי צ'מברליין המקורי ניסה להתפשר.
הבעיה הייתה משך ההקפאה. בשני, ברבע לעשר בבוקר, ממש לפני ההצבעה, הגיע אריה דרעי לבית הנשיא, והניח שם את ההצעה הסופית: הרצוג יציע ריכוך חד־צדדי, הקואליציה תיעתר ותוריד את החוק בחזרה לוועדה, האופוזיציה לא תגיש אלפי הסתייגויות ותימנע בהצבעה על החוק. על השאר ידברו עד סוף דצמבר.
כל ההתרוצצויות במליאה, כל מסעות הדילוגים של גלנט בין לפיד לגנץ ובחזרה לשולחן הממשלה, נגעו לדיל הזה. הבעיה הייתה שהאופוזיציה לא הסכימה להימנע בלי דחיית שאר הסעיפים בשנה בערך, ואילו לוין לא הסכים ליותר מאשר ל־31 בדצמבר.
דקות לפני ההצבעה ביקש נתניהו מכולם לעזוב את חדרו, ומלוין להישאר. איננו יודעים מה נאמר שם בארבע עיניים, אבל כשעלו למליאה, כבר היה מאוחר מדי.
3. תתנפצנה כל התקוות
בסוף, גג ב־2026 וכנראה קודם, הרי תיפול הממשלה ויהיו בחירות. ונניח שאז יתממשו הסקרים, קואליציית נתניהו תתרסק ל־52 מנדטים. מה יהיה אז?
הנה התרעה אסטרטגית: כשם שהתקוות שנתלו בממשלת ימין־מלא־מלא התנפצו, כך גם יתנפצו התקוות שייתלו בממשלת שינוי־מלא־מלא.
המחאה מתאפיינת בשלושה סמלים מרכזיים: דגל ישראל, מגילת העצמאות וגיוס לכל. זה מה שמשך למחאה כמה מנדטים יקרים של ציונות דתית ליברלית ושל מצביעי ימין רך. טיבן של סיסמאות מוצלחות שהן הופכות למציאות: כשנתניהו ניצח ב־1996 עם "עושים שלום בטוח", זה אולי החל כי עבד טוב בקבוצות המיקוד, אבל בפועל מצביעי המרכז שהשתכנעו כפו עליו להמשיך את אוסלו כראש הממשלה.
ממשלת השינוי 2.0, אם תקום, תצטרך להישען על רע"מ או על חד"ש־תע"ל. כשאביגדור ליברמן קורא לגייס את כל החרדים – הוא מתכוון לעשות זאת בקולותיהם של ווליד טאהא או של מנסור עבאס? וכשיאיר לפיד רוצה לעגן את מגילת העצמאות ("בארץ ישראל קם העם היהודי... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית") – הוא בונה על התמיכה של אחמד טיבי או של עאידה תומא־סלימאן? וכשבני גנץ מדבר על קואליציה ציונית, איזה תפקיד ימלא בה לשיטתו איימן עודה?
רוצה לומר, שלמחנה שהתגבש פה בחודשים האחרונים אין מספיק אצבעות כדי לממש את כל חלומותיו, אפילו לא את חציים. כדי שלא ייפלו כמו הקואליציה הנוכחית מהר הציפיות אל תהום המציאות, מוטב שראשי המחנה יודו כבר עכשיו באמת המרה מבחינת חלק מבוחריהם: אף חוק לא יגייס את החרדים נגד רצונם, אף חוקה לא תאושר פה, מגילת העצמאות לא תהפוך לפרק הראשון של החוקה ולא תעוגן בחוק יסוד (ולא בטוח שזה רעיון רע: כזכור, במגילה מופיעה הסכמה לגבולות החלוקה, וספק אם יש כוונה לבנאם את ירושלים ולבטל את הריבונות על הגליל).
יש ממשלה אחת בישראל שיכולה גם ליהנות מאריכות ימים וגם מאיכות חיים, והיא ממשלת ימין־מרכז או מרכז־ימין רחבה.
הימין לא יוכל לקדם שום חוק פטור מגיוס בלי מחאות המוניות ברחובות, והשמאל לא יוכל לגייס אף חרדי בכפייה. הדרך היחידה היא שילוב, ממשלה שבה החרדים הם מרכיב חשוב בקואליציה אבל לא שחקן וטו, ממשלה שלא נשענת על קולות של תומכי טרור או מנרמלי טרור, או חשודים בטרור. את האמת הזאת יודעים כולם, יודעים וממשיכים לשקר לבוחריהם, אולי גם לעצמם.
4. אבולוציה ולא רבולוציה
הניצחון שנחל הימין ביום שני הוא ניצחון ציבורי חשוב על איומי סרבנות הטייסים. הכנסת כופפה את כנף המרד, וכנסות עתידיות יודו לה על כך.
אבל דבר אחד הוא לא: ניצחון משפטי. בחזית הזו, המקורית של המערכה, הוא הוכה מכה אנושה. כל מי שיתבונן על התמונה דרך עדשות נקיות מבהלה ומזעם, יגיע למסקנה שכחלוף שבעה חודשים, הימין לא הצליח להשיג אף לא אחת מהמטרות שהציב לעצמו בשינוי היחסים בין הרשויות. המחיר היה כבד מנשוא לממשלה, לימין וכמובן למדינה, והסחורה לא הגיעה.
לפני חצי שנה יצא הימין לדרך עם רוב גדול בציבור ובכנסת שסולד מהתערבות היתר המשפטית. השבוע, בעודו חוגג ביטול בחוק של עילה שמעולם לא נכתבה בו – צעד שמשמעותו המעשית היא בערך כמו להוציא גזר דין מוות לְפֵיָה – התברר שבית המשפט דווקא מרחיב את גבולו עוד ועוד. הכנסת מנסה למנוע מבית המשפט שימוש בסבירות, אך יממה לאחר מכן כבר מפצירה היועמ"שית לפסול חוק יסוד בנימוק חדשני של "השתק מעין שיפוטי". כשגם הוא יבוטל בשלוש קריאות, יצוץ אולי השיפוט המעין השתקי.
בג"ץ והיועמ"שית שאבו עד היום את הלגיטימציה מאליטה מצומצמת יחסית. כיום הם גיבורי תרבות במילייה מסוים. גלי בהרב־מיארה, דמות אלמונית למחצה עד לאחרונה גם בחוגים משפטיים, מתקבלת בתשואות של רוקסטאר בתיאטראות. עמית בכר, אלמוני לא פחות, הפך למנהיג המונים. אהרן ברק אמר לאחרונה בסיפוק שבאיחור של 30 שנה, יש לו תשובה מי העניק לעליון ב־1995 את הסמכות לפסול חוקים: ההמונים ברחובות ב־2023. וכל זה באשמתם הישירה של ראשי הקואליציה הנוכחית. הייתה להם ההזדמנות להסיט את הספינה ממסלולה 20 מעלות, אבל הם ניסו במקום זאת להטביע אותה. שמרנות לא מקדמים באמצעות מהפכה, זה פשוט לא עובד ככה. שישאלו את ברק: הוא אבי הסלמי האמיתי. עקב בצד אגודל, במשך שנים. באבולוציה ולא ברבולוציה. במקום זאת, הימין העניק לשמאל רוח במפרשים, ערכים להיאבק עליהם, מכנה משותף מהציונות הדתית הליברלית ועד בואכה חד"ש.
בנסיבות שונות שינה גדעון סער ב־2008 את הרוב הדרוש לוועדה לבחירת שופטים. אלמלא זכות הווטו שהוענקה לקואליציה, נעם סולברג ואלכס שטיין וחבריהם לעולם לא היו מתמנים. זה היה תהליך איטי וארוך אבל בלתי הפיך. כך גם חלק מהשופטים שמינתה איילת שקד. ללוין ולרוטמן הייתה היכולת לקדם שינויים קצת יותר מהר, קצת יותר אפקטיבי. אבל תפיסתם הייתה שכל שופטי העליון ללא יוצא מן הכלל הם אקטיביסטים, שכל השינויים עד היום לא מספיקים. שכל האקדמאים השמרנים מתקרנפים. מי שהיה צריך להצית מדורות באיילון הם דווקא מצביעי הקואליציה. הם צריכים לשאול, ככותרת הספר המוכר, למה אתה בוחר ימין ומקבל, במבחן התוצאה, שמאל.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
