יואב גלנט פגש שלשום את מפקד פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום), גנרל מייקל קורילה. הגנרל מבקר כאן לעיתים קרובות: ישראל בתחום השיפוט שלו. המשבר הפוליטי צף ועלה בשיחה. מה קורה, שאל קורילה. גלנט תיאר באוזניו את מפלגתו, הליכוד, במונחים של חייל בתצפית: הציבור שמצביע ליכוד נמצא במקום המתאים, אמר. המתפקדים ממוקמים קצת יותר ימינה. חברי המרכז יותר ימינה. סיעת הליכוד בכנסת עוד יותר ימינה.
יש אצלנו אנשים שחושבים שהם מטפסים על מגדל אייפל, אמר גלנט. בעצם, הם מעלים את כולנו על מגדל פיזה.
יופי של דימוי: מדויק, תמציתי, בגובה העיניים. הוא מוביל בהכרח למסקנה שמה שישראל צריכה עכשיו, בדחיפות, מנקודת הראות של גלנט לפחות, הוא ממשלת אחדות לאומית. בן גביר וסמוטריץ' החוצה; גנץ ולפיד פנימה. גלנט יחתור למהלך גם אם יידרש לוותר על תפקיד שר הביטחון. במצב שנוצר במערכת הביטחון, במערכת הבריאות, במערכת המשפט, ביחסים עם הממשל האמריקאי, ברחובות הערים – זה הצעד המתבקש. כשתינוק קודח מחום, מכניסים אותו לאמבט מלא קרח. התינוק צורח, אבל החום יורד.
יומיים קודם, בבוקר ההצבעה על החוק לביטול עילת הסבירות, יצא גלנט מאולם המליאה למבואה מאחוריו, מה שמכונה בכנסת "הפרסה". היו שם דודי אמסלם, יריב לוין, בצלאל סמוטריץ',שמחה רוטמן ואחרים. אחד המסובים סיפר שגלנט אמר ללוין, הבעיה איננה מה נחליט היום. כל החלטה גרועה. הבעיה היא שהבאתם אותנו לצומת הזה. המדינה אמורה להתמודד עם איראן, סעודיה, המצב הכלכלי, והדבר הכי חשוב, הכי דחוף, הוא ביטול עילת הסבירות?
את עיקר כעסו שפך גלנט על הטייסים במילואים, אלה שהודיעו שלא יתנדבו יותר. עליהם ועל האיום שהם מציבים לכשירות ולמוכנות של צה"ל בהמשך. נישאר בינתיים בגלנט ולוין ובוויכוח שניהלו ליד שולחן הממשלה בכנסת, מעל לראשו של נתניהו, מול המצלמות. בבוקר יום שני, יום ההצבעה, כולם דיברו עם כולם, במישרין ובעקיפין. נתניהו גילה עניין בכל אחת מהצעות הפשרה שהגיעו לפתחו. אם התכוון להתפשר או התחזה, רק הוא יודע, ואולי גם הוא לא.
לרגע נדמה היה שהמאמצים נושאי פרי. הושגה הסכמה על צמצום עילת הסבירות. הוויכוח היה על משך ההקפאה של החוקים המשפטיים האחרים. גנץ דיבר על הקפאה עד סוף הקדנציה; לפיד על 15 חודשים; לוין אמר, עד סוף דצמבר. הוא חייב לשנות בחוק את הרכב הוועדה לבחירת שופטים לפני סוף השנה. הנשיא הציע פשרה: הקפאה לשנה. לפיד גילה נכונות להסכים. דרעי, מפולפל כתמיד, הכניס לחשבון את פגרות הכנסת ובישר שאפשר להציג את הפער בין הצדדים כעניין של ארבעה־חמישה חודשים, לא יותר. בשביל ארבעה חודשים לא שורפים מדינה.
רוטמן סירב. גם לוין. בבוקר צץ רעיון חדש: מהלך חד־צדדי. הקואליציה תמשוך את החוק, תחזיר אותו לוועדת החוקה, תרכך אותו בשוליו, כולל שמירת ההגנה על שומרי הסף, מהיועמ"שית דרומה. העליון יוכל לטרפד פיטורים של בכירים באמצעות עילת הסבירות. החוק יאושר בוועדה, בפעולת בזק, ויחזור באותו יום למליאה, לאישור סופי.
נתניהו אימץ את הרעיון: מהלך חד־צדדי היה מצייד אותו בטיעון נוח כלפי חברות הדירוג הבינלאומיות. כך הוא לא ייצא שקרן. אבל הקואליציה נזקקה להבטחה של האופוזיציה שלא תעלה הסתייגויות בדיון בוועדה. גנץ ולפיד הסכימו לבחון את הרעיון. ליברמן ומיכאלי סירבו. אנחנו נגיש 28 אלף הסתייגויות, הבטיח ליברמן והרג את המהלך החד־צדדי על הסף.
גלנט עשה שני ניסיונות אחרונים להבקיע את עיקשותו של לוין. המטרה הייתה לתת לאנשי המילואים משהו להיאחז בו לפני שהם מבטלים את התנדבותם. הוא הציע שביטול הסבירות לא יחול בתקופות הכהונה של ממשלות מעבר. לוין משך ומשך ובסוף אמר שנגמר הזמן. הצעה שנייה נולדה אצל רז נזרי, שהיה משנה ליועץ המשפטי לממשלה. בנוסח המצומצם שגלנט ודרעי ניסו לגלגל, ההצעה דיברה על אישור החוק עכשיו, אבל דחייה במימוש שלו: הוא יחול רק מ־1 בינואר 2024. השינוי הצריך דיון בזק בוועדה. לנוכח ההתנגדות של ליברמן ומיכאלי, גם ההצעה הזאת התפוגגה.
על רקע זה ביקש גלנט מלוין, דקות לפני ההצבעה, שייתן לו "משהו". לוין סירב.
מי אשם, מה התוצאה
שבעה חודשים מלאו לממשלת נתניהו השישית: לא בדיוק יום הולדת, אבל זמן ארוך דיו להבין לאן ההרפתקה הזאת מוליכה אותנו. אפשר להתווכח על השאלה מי אשם, אבל קשה מאוד להתווכח על התוצאה. הממשלה קיבלה מדינה יציבה, מתפקדת, חזקה צבאית, איתנה כלכלית, והורידה אותה לקרשים.
באחת ההודעות של "אחים לנשק", הגוף המרכזי במחאה, נאמר שהרמטכ"ל, הרצי הלוי, "זחוח". אין אמירה פחות נכונה מזו. הרמטכ"ל מתמודד עם משבר שלא היה כמוהו מאז מלחמת העצמאות. השבר חוצה את הצבא כולו, מהטייסים והיחידות המיוחדות עד לבקו"ם. אחד מקציני המטכ"ל סיפר לי השבוע שטייס שיצא לרחוב במדים נתקל, לתדהמתו, באזרחים שקיללו אותו. כאשר שרים בממשלה מאמצים סרטון כוזב שמאשים טייסים בהפקרת חייהם של לוחמים על הקרקע, זה מה שקורה.
הרמטכ"ל מנסה ללכת בין הטיפות: להציג לנתניהו ולשריו את חומרת הבעיה, ובאותו זמן לחבק את אנשי המילואים שמשהים את ההתייצבות שלהם. "אין לנו אנשים אחרים", הודה באוזני אחד המפקדים. ארגוני המחאה לא מרוצים: הם מצפים מהרמטכ"ל שיהפוך שולחן. לפעמים הם שוכחים שישראל איננה טורקיה: הצבא סר כאן למרותה של הממשלה, לא להפך. גם שרי הממשלה לא מרוצים: הם מצפים שהרמטכ"ל יעצור אלפי מילואימניקים, ידיח אותם, ישלול מהם את הפנסיה. הכשירות והמוכנות של צה"ל לא מעניינות אותם.
במטכ"ל מתקשים להבין מדוע ראש הממשלה לא מוכן לשמוע, בטרם הצבעה, מה ההשלכות של ההצבעה על הסד"כ של צה"ל, על המוכנות למלחמה. האלופים יכולים להבין מדוע ראש הממשלה לא מכנס את הקבינט: חלק משרי הקבינט הנוכחי מופקרים מכדי לחלוק איתם סודות. אבל הם מתקשים להבין מדוע שר הביטחון מבקש משניים מהם, ראש אמ"ן אהרון חליוה וראש אמ"ץ עודד בסיוק, לבוא לכנסת ולתדרך שרים רק כדי לצאת משם מושפלים וחפויי ראש. השרים מסרבים לשמוע בשורות רעות. הצבא לא בא להם טוב בעין.
מודל השירות בצה"ל בנוי על קונצנזוס לאומי. הקונצנזוס נדרס תחת גלגלי הממשלה הנוכחית, ולא נותר למטכ"ל אלא לנסות להדביק זמנית את הקרעים ולהיערך לשינוי המודל. כל מתנדב ששוקל לעזוב, מוזמן לשיחה אישית עם מפקדו. ההנחיה היא לגלות אהבה ואמפתיה ולפנות לרגשות הפטריוטיים ולתחושת האחריות של כל אחד לחוד. כל איום בסנקציות עלול להרחיב את מעגל המסרבים ולהוריד את צה"ל מתחת לקו האדום.
גלנט והלוי מסכימים על הדרך שנבחרה. ההבדל הוא שגלנט, כפוליטיקאי, יכול להרשות לעצמו לתקוף את הרמטכ"לים ואת שרי הביטחון לשעבר שמעודדים אי־התייצבות – לשעברים כמו אהוד ברק, בוגי יעלון, דן חלוץ.
גלנט היה גיבור המחאה כשנתניהו הדיח אותו ללילה אחד, בסוף מארס. היום הוא מככב במודעות גנאי. למה הצבעת בעד החוק, מטיחים בו המוחים. למה לא התפטרת. פרישה של גלנט עלולה הייתה להפוך את סמוטריץ' לשר ביטחון על מלא – לא בשורה משמחת למוחים.
הבלתי נסלח
לפני ארבעה חודשים נפגש גלנט עם גנץ. הוא הציע לו להצטרף לממשלה. תעשה מה שעשה מנחם בגין ב־67', אמר לו. תגיד שזאת שעת חירום ותצטרף. אני לא מתאבד פוליטי, השיב גנץ. פעם אחת קפצתי ראש וחטפתי. אם אקפוץ שוב, אני גמור.
לקיטוב שמאיים על הלכידות הישראלית יש סיבות מורכבות. בסוף מדובר במספרים: כדי להגיע ל־61, הימין זקוק לבן גביר (הודות למרב מיכאלי יש לימין כרגע 64); כדי להגיע ל־61, המרכז־שמאל זקוק לרשימה האיסלאמית. במציאות הזאת אין מנוס משבירת הגושים. יאיר לפיד מאמין שיעשה זאת בממשלה עם הליכוד וגנץ, בלי החרדים והכהניסטים. גנץ מאמין שיעשה זאת בממשלה עם החרדים. גלנט מאמין בממשלת אחדות בראשות הליכוד, בלי בן גביר וסמוטריץ'.
ערב העימות ביניהם בחודש מארס הוא אמר לנתניהו שראש ממשלה עם 32 אחוזי תמיכה בסקרים נמצא במצב בלתי אפשרי: זה אומר שהוא תלוי בתמיכתם של מצביעי בן גביר וסמוטריץ'. המרכז, גם הבוחרים במרכז שמצביעים ליכוד, לא איתו. לא די באצבעות בכנסת. צריך לגיטימציה בציבור. כידוע, נתניהו חשב אחרת.
מכל חטאי נתניהו, אלה שנדונו בציבור ואלה שהגיעו לבית המשפט, חטא אחד לא יסולח לו: מינוי בן גביר, סמוטריץ' ואנשיהם לצמרת הממשלה. ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו השווה אותם השבוע לקו־קלוקס־קלן, תנועת העליונות הלבנה שפעלה בדרום ארצות־הברית. הוא לא הגזים.
העוקץ הסעודי
כאשר הנשיא הרצוג ביקר בבית הלבן, הנושא הפלסטיני שב ועלה. זה טיבה של הסוגיה הפלסטינית: כמוה כדודה שכולם עייפו ממנה – היא מסרבת להיעלם. ערב השיחה בין נתניהו לביידן קיבל הקבינט שורה של החלטות שמבטיחות סיוע ישראלי לשיקום ולחיזוק הרשות הפלסטינית. בן גביר הצביע נגד. ההנחה הכללית הייתה שסמוטריץ', כשר אוצר ושר במשרד הביטחון, יידע לטרפד. ביידן בירך על ההחלטה. הרצוג נשאל, בנימוס, מה עם היישום.
הנה הפרדוקס: המגעים בין ממשל ביידן למוחמד בן סלמאן, השליט בפועל של סעודיה, יותר מתקדמים מכפי שמקובל לחשוב. כך אומר נשיא ארצות־הברית. ההנחה בבית הלבן היא שאחד התנאים שיציבו הסעודים הוא הבטחה ישראלית בנושא הפלסטיני, אולי אפילו הבטחה לחידוש המשא ומתן. לא משום שלסעודים או לאמריקאים אכפת, אלא משום שכך צריך: MBS לא יוכל לתבוע את כתר המנהיגות בליגה הערבית בלי הישג כלשהו בנושא הפלסטיני. ביידן לא יכול לשווק לנציגי המפלגה שלו בקונגרס הסכם עם MBS ונתניהו, שני מנהיגים לא אהודים, בלי משהו למען פלסטין.
נתניהו להוט: נורמליזציה עם סעודיה תהפוך אותו לגיבור לאומי בישראל ותכשיר אותו באמריקה; ביידן להוט: הוא זקוק לניצחון מהדהד במדיניות החוץ. אבל ויתור בנושא הפלסטיני, כתוב, חתום, חגיגי, יותיר את נתניהו ללא שותפיו בבית. הממשלה תתפוצץ מבפנים.
נניח לרגע את ההפך: ישראל מגיעה להסכם עם סעודיה בחסות אמריקאית. בהסכם אין שום התחייבות בנושא הפלסטיני. המשמעות: רעיון שתי המדינות נקבר סופית, רשמית, גם בישראל, גם בשטחים, גם בעולם. הלך השכפ"ץ ששירת אותנו היטב הרבה שנים. נותרה מדינה אחת, כובשת, מנודה, בין הירדן לים.
קריסת המשטרה
אמנון אלקלעי, 57, הוא ניצב בדימוס. בתפקידו האחרון היה ראש אגף מבצעים במשטרת ישראל. לפני שנתיים פרש. הוא מתייצב כל שבת להפגנות של תנועת המחאה בעירו באר־שבע. שאלתי אותו השבוע איך הוא מסביר את האלימות הגוברת של השוטרים כלפי המפגינים.
"יש סטייה מהנורמות", אמר. "כפל לשון של המפכ"ל קובי שבתאי ושל חלק מהמפקדים. האמביציה האישית גוברת עליהם. הם רוצים למצוא חן בעיני בן גביר".
אלה דברים קשים, אמרתי.
"רוב השוטרים בסדר", אמר. "אני מצפה מהמפקדים שיפעלו נגד המעטים שנוהגים באלימות, וייתנו גיבוי לאחרים. שני הדברים לא קורים.
"השוטרים עובדים בשטח המון שעות. בסוף שני הצדדים מגנים אותם: צד אחד אומר, אתם קלגסים; צד שני אומר, אתם לא עושים מה שצריך. התפקיד של המפקדים שלהם הוא להכין אותם לפני האירוע. לא להסית אותם לאלימות ואחר כך לברוח מאחריות, אלא להכין אותם כמו שצריך. אחרי האירוע אי־אפשר לעזור להם – הם עוברים למח"ש.
"המפכ"ל איננו אדם רע, אבל יש הבדל בין להיות אדם לא רע ללהיות מתאים לתפקיד. הוא פזיז: קח את ההתנהגות שלו באירועי שומר החומות. יום אחד ככה, למחרת ההפך".
בהפגנות האחרונות בתל־אביב, אמרתי, השוטרים לא נשאו מצלמות גוף. זה בסדר?
"זה לא בסדר", אמר. "המפקד שלהם היה צריך להורות להם להפעיל מיד מצלמות גוף. המשטרה לא יכולה להתחבא".
כרגע, אמרתי, הוא מחזר אחרי בן גביר. הוא מאמין שייתן לו שנה נוספת.
"בהתנהלות שלו מול בן גביר הוא גורם נזק אדיר למשטרה", אמר. "והעיקר, הוא לא מתמודד עם המשבר. המשטרה הכחולה קורסת. בהפגנות אתה רואה בעיקר שוטרי מג"ב ויס"מ. התחנות ריקות מאנשי מקצוע. המחדל עמוק.
"האופי הפזיז של קובי זולג גם להפגנות. השוטרים מבולבלים: הם לא יודעים איזו קפריזה שולטת היום. אין תהליכי למידה; אין סדר. התסכול גורם לעזיבה המונית של שוטרים".
בן גביר, אמרתי, אוהב את השוטרים ובז לעבודת המשטרה.
"מי שפוגע בלגיטימציה של המשטרה, זה קודם כל בן גביר", השיב. "אתה יודע, על פי הנוהל כל שוטר צריך לעבור פוליגרף, לדווח על כל פרט מחייו. בן גביר לא עובר פוליגרף".
סיפרתי לו על שיחה עם גורם שמכיר היטב את פיקוד המשטרה. אתה עוד תתגעגע לשבתאי, אמר לי. מי שיבוא אחריו יהיה הרבה יותר כנוע כלפי בן גביר, הרבה יותר חנף.
"רבים מחבריי במשטרה חושבים כך", אמר אלקלעי.
